חזקו ואמצו!
זה כבר שעות. ממש. שאני יושבת כאן מול האתר, בעצם מהרגע שגיליתי על קיומו, וקוראת עוד ועוד ברצף, עם הפסקות קצרות חיוניות בלבד, כמו בולעת את הטקסטים,כמו קשה לי להאמין. העיניים מתרוצצות למעלה ולמטה, ודופק הלב אינו סדיר. אז אני באמת לא מדמיינת, אני לוחשת לעצמי ומשפילה לרגע מבט. ממשיכה לקרוא בטירוף, כאילו היה זה ספר המתח המעניין ביותר שקראתי מעודי. ועם כל פוסט מתחזקת התחושה הזו, והזעם עולה ומציף, והזכרונות המטושטשים עולים, חדים מאי פעם. אני מוצאת את עצמי מטולטלת רגשית. רוצה לבכות כמעט משמחה, מאושר.
אני לא הוזה!! אני לא משוגעת! אני לא פרנואידית! אני לא אכולת פחדים, רואת שחורות ומגזימנית!! ואיזו הקלה. ואיזה זימזום להמשיך לקרוא, לוודא שאני לא מדמיינת. לוודא שזה נכון. ומתוך כל זה, בא לי לחבק את יוזמות האתר הזה, לחבק ולא לעזוב. מרגיש כמו התגלה המושיע כמעט. וכל התגובות ההן מציפות אותי. כל התגובות לסיפורים "קטנים" ששיתפתי בהם אנשים עד לרגע הייאוש שבו חדלתי מכך.
תגובות כמו: "זו הייתה סך הכל מחווה ידידותית! מה את עושה עניין??"או "אם הוא עשה כך כנראה שקיבל ממך אוקיי. אין סיבה שמישהו יעשה את זה בלי שהבין ממך שזה מה שאת רוצה. יש לך בעיה? תבהירי, אנחנו לא קוראי מחשבות!"
ונמאס לי. נמאס לי לכאוב בשקט. נמאס לי להרגיש שאני לבד. נמאס לי לנסות לגמגם איזה משהו שאף אחד לא מבין, בייחוד גברים, אבל גם נשים. נמאס לי בעיקר שהתגובות הללו משפיעות עלי, מסנוורות אותי ומחלחלות בי עד שלפעמים הגבול מיטשטש ואני כבר לא יודעת אם הם צודקים או אני.
אולי באמת הגזמתי? אולי באמת הכל כל כך תמים? אבל לא. שומדבר לא תמים. והמטרידים עצמם, וגם כל המגיבים בתגובות הנ"ל, הם כולם יודעים וברור להם מאוד מתי הערה נחמדה הופכת לאלימה או משפילה או חצופה או פוגענית. זו רק איזו היתממות או איזה פחד להודות.
לכולם זה ברור, ההבדל בין להתחיל עם מישהי בדרך מכובדת ומעודנת ומנומסת ובין להעיר הערות פרובוקטיביות שהמטרה שלהן היא זילזול ופגיעה. זה רק משחק. פתאום כולם הופכים לבעלי איזו לקות תקשורתית, אספרגרים או אני לא יודעת מה. פתאום אף אחד לא מבין הבדלים באינטונציה, פתאום הם לא יודעים לפרש הבעות פנים. הכל משחק. התגובות הנ"ל, נועדו סך הכל להגן על המגיב, כאילו הוא עצמו הפך כאן לקורבן ולא אני.
ובעיקר בעיקר, מתסכלים אותי כל אלה שאומרים "את לא אמרת לא". או "היא צחקה! זה אומר שהיא רצתה את זה!" ואני, אני עצמי יודעת כמה לפעמים הצחוק הזה הוא בכי. בכי של ממש. צחוק כזה של מבוכה, של קיפאון. צחוק שאומר "מה אני אמורה לעשות עכשיו?????" צחוק שכולא בתוכו תחושות מרות. צחוק שהוא כלא.
ואני עצמי לא אחת הייתי בסיטואציות כאלה שאני בוהה בעצמי כאילו מבחוץ, רואה את עצמי צוחקת, ובפנים הכל שחור, והכל מבולבל, והכל מתחבט, ואם אגיב לו עכשיו ואצעק עליו שיעיף את היד שלו מהמותניים שלי! זה יהרוס את כל הערב. זה יעכיר את האווירה, הרי הוא סכ"ה חבר קרוב, אז מה אם הוא נגע בי, זה היה בצחוק, הוא לא מתכוון לפגוע, הוא לגמרי היה ידידותי, הוא לא אנס! אני מכירה אותו. הוא פשוט לא מבין מה הוא עושה, אז אני לא אערער עכשיו את כל הערב, בשביל מה? אח"כ יגידו שאני משוגעת, שאני אכולת סרטים, מגזימה וכל הערב נהרס בגללי….
אז אני רק אבקש שיפסיק, שוב ושוב והוא ישאל "אבל למה?? אני מת עלייך, את יודעת שאני מת עלייך" ואני אזוז באי נוחות ואבקש שוב בשקט, כאילו אסור שאף אחד יישמע חלילה, כי אסור שהוא ירגיש לא נעים. הרי הוא ילד תמים ומתוק. הוא לא יעלה על דעתו לפגוע. אני לא אבייש אותו ולא את עצמי בזה שאני חושדת כך בכל עובר אורח תמים. ולמה אני צוחקת? למה??? מאיפה הצחוק הזה עכשיו?!! אני שואלת את עצמי ואין לי תשובה, ורק בדיעבד, רק בדיעבד אני מבינה. זה צחוק שהחליף בכי. צחוק של מבוכה, של בילבול. צחוק הכלא.
ובסוף גם כעס על עצמי. כעס וייסורים אדירים על תגובות שאני עצמי הגבתי, לעצמי ולעיתים לאחרות. "את מגזימה". בייחוד אני, שכל כך למודת ניסיון. שעשרות פעמים נתקלתי במצבים כאלה חמורים יותר ופחות, גם שהופנו כלפיי וגם שהופנו כלפיי אחרות לעיניי, גם שקרו בין חברים ומכרים וגם שקרו באמצע הרחוב ע"י זרים, אני, שעברתי גם התעללות מינית של ממש. אני העזתי להקטין בערך הפחד של מישהי שמפחדת ליסוע במונית ?? אני?
ועל כך אני כמעט מרכינה ראש, ואז נזכרת. לא! אני לא ארכין. אני ארים. אני ארים את הראש, ארחיב את הכתפיים, אני אפשיל את השרוולים, אקח נשימה עמוקה ואכין את עצמי אלי קרב! והדיווחים עצמם יגיעו גם יגיעו, זה רק שצריך למצוא את המילים.
ואני כל כך מעריצה את כל מי שכותבת וכותב כאן. כל אחד ואחת מכם/ן. זה אומץ של ממש. וזה צעד עצום וחשוב מאין כמותו! אני מחזקת את ידיכם כמו שאתם מחזקים את שלי בעצם כתיבתכם.
ואני מקווה למצוא בקרוב את המילים לתאר חוויות. כשניסיתי, ממש מצאתי את עצמי מתווכחת בראשי על כל מילה, מתלבטת אם זו העצמה או הקצנה או האם זה באמת קרה והאם כך היה, ואולי אני סתם פרנואידית.
ועד אז, עד שאמצא את הכוח והאומץ לכתוב את דיווחיי האישיים, חזקו ואמצו! אני לכשלעצמי אעשה ככל יכולתי לפרסום האתר בכל דרך אפשרית, וכולי תקווה שגברים רבים ככל האפשר יקראו כאן את העדויות. ואולי כך יקבלו איזה צל של מושג, מה מתחולל בנפש חברתם / אחותם/ ידידתם כשהם עונים לה "איזה כבדה!" / "תפסיקי להגזים…" / "אין מה לעשות, העולם סובב על סקס" / "זה טבע האדם, מה את רוצה???" / "תתעלמי " ועוד כהנה וכהנה שדובר עליהם כאן רבות, והם, הם כמעט הסיבה לכלהמקרים האלה. הם האישור החברתי. הם הלגיטימציה.
הם האדמה שמחזיקה את השורש הרע!!!
תודה. תודה על המקום הזה. תודה על ההבנה. על ההקשבה. פשוט תודה.
נשלח על ידי יהב
5 תגובות
תגובות הכותב מופיעות באפור על מנת להבדיל אותן משאר התגובות
רבות מרגישות כמוך. חזקי ואמצי. ביחד נצליח לשנות. :-)
[...] חזקו ואמצו! (הכצעקתה) [...]
פוסט חזק. תודה לך :)
מזמן לא היה כאן פוסט שגרם לי להרגיש משהו שאינו ייאוש או בחילה.
זאת אומרת, גם הפעם הרגשתי בחילה וצמרמורת שמתגנבת במעלה הגב כשנזכרתי באירועים מחיי שבהם הרגשתי בדיוק כפי שאת מתארת. אבל לשם שינוי היה שם משהו אחר, גם קצת תקווה.
את לא לבד. כולנו במקום הזה, לצערי הרב (מאוד מאוד). כולנו סובלות מזה, והשאלה היחידה היא לא האם זה קורה אלא האם אנחנו נותנות לעצמנו להאמין שזה קורה. כי ההכחשה עוזרת לנו לישון בלילה. ההכחשה היא גם הסיבה, בעיני, שאנחנו מגיבות באופן כל כך לא אמפתי לכאב של אחרות שהוא בעצם הכאב שלנו – אם היא לא באמת הוטרדה, אז אני לא באמת הותקפתי. ואז הכל יהיה בסדר בעולם.
את לא לבד. ואם נפתח את העיניים כולנו ונילחם, כמו שאמרת, בלגיטימציה הנוראית הזו, אולי נוכל להיות לא-לבד במקום טוב יותר. הלוואי.
תודה על מעט התקווה.
אני מתחברת עם כל מילה שלך!