"הייתי אמורה לצעוק שהוא נוגע לי בישבן??"

אני רק רוצה לציין תחילה שאני מחשיבה את עצמי כבחורה פילפלית עם פה גדול שלא שותקת כשמשהו מפריע לה והרבה פעמים כשנתקלתי בפגיעה באדם או בעל חיים, התערבתי ללא היסוס.
אבל הטרדה מינית שאני עצמי חוויתי? זה כבר סיפור אחר.

אתמול יצאתי לבלות עם חברות בהופעות יום העצמאות בשדרות מוריה בחיפה. באמצע ההופעה של ברי סחרוף כשניסינו להתקרב לבמה איבדתי אותן, אז ניסיתי להתקדם כדי להיות בתנועה ולחפש אותן. עם כמויות האנשים המטורפות שהיו שם לא היה סיכוי למצוא אותן ובגלל הרעש והמוזיקה לא היה אפשר לדבר בסלולרי..

התקדמתי לתוך הקהל והרגשתי מישהו מלטף לי את הישבן. באותו רגע חשבתי שבגלל הצפיפות הרבה באזור של הבמה – זה סתם מישהו שניסה לפלס דרך בקהל ונגע בי בתמימות. העפתי מבט אחורה, קלטתי בחור בחולצה תכלת והמשכתי להתקדם. למרות שהמשכתי ללכת המשכתי להרגיש את היד המגעילה שלו עדיין על הישבן שלי.
באותו רגע הבנתי שזו ממש לא טעות אלא ליטופים עם כוונות מאוד מאוד ברורות שלא הפסיקו.
עצרתי במקום, הסתובבתי וראיתי את אותו בחור עם חולצה תכלת. הוא עקב אחריי. רתחתי מבפנים. איך הוא מעז לגעת בי ככה?! הרי היו שם אלפי אנשים! איך הוא לא מתבייש לעשות את זה ליד כולם?! בדיעבד, זו הייתה בדיוק הנקודה שהוא ניצל. כל האנשים מסביב.

באותו רגע הייתי נסערת מאוד ולא ידעתי איך להגיב. אמרתי לו "מה אתה עושה?!" ודחפתי אותו אחורה בעדינות. ציפיתי שישאל אותי מה אני עושה ולמה אני דוחפת אותו? משום מה, עדיין חשבתי שיש סיכוי שאולי זה לא הוא. אבל הוא לא אמר כלום והיה לו רק מבט אשם. ללא ספק זה הוא. קפאתי לכמה שניות. כעסתי. כעסתי מאוד. הרגשתי מושפלת. הרגשתי בודדה בעולם למרות אלפי האנשים סביבי. רציתי שיקבל את המגיע לו ונתתי לו סטירה, שיבין. פחדתי להכות חזק. אני לא יודעת איך הוא עוד מסוגל להגיב.
ברגע שהבנתי שאני מסוגלת להגיב – המשכתי להכות אותו.

הבחור הבין שאני מסוגלת להחזיר מלחמה – כנראה לא כמו הבנות ששתקו כשהוא הטריד אותן לפני כן, וברח בריצה תוך שהוא דוחף אנשים בלי חשבון!!! רציתי לצעוק שמישהו יעצור אותו, כדי שיקבל את מה שמגיע לו, אבל לא הייתי מסוגלת להוציא מילה מהפה ורק עמדתי שם רועדת וחנוקה מדמעות.

הדבר שהותיר אותי בהלם היה שכל האנשים שהיו כל כך צפופים וצמודים אלינו הסתכלו על מה שמתרחש, אבל רק לקחו צעד אחורה כדי לא לחטוף מכה ולא התערבו!!!! כולם היו אדישים בזמן שאני רק רציתי שמישהו יעזור לי.
בחורה שעמדה לידי שאלה אותי מה קרה, ואני לא ידעתי מה להגיד לה. היא הרי ראתה את כל מה שקרה!! היא הייתה ערה לחלוטין לכל ההתרחשות ולא התערבה!!! גימגמתי ואמרתי לה שהוא עמד מאחורי ודחף ידיים מתחת לשמלה. התגובה שלה קרעה אותי מבפנים: "אז למה לא אמרת כלום?". כמה חכמה היא הייתה בדיעבד. מה לעזאזל הייתי אמורה להגיד?! ולמי לעזאזל הייתי אמורה להגיד את זה?!
הייתי אמורה לצעוק שהוא נוגע לי בישבן??
הייתי צריכה לעורר מהומה?!

התגובה שלה גרמה לי רק לרצות לקבור את עצמי עמוק באדמה. כשפילסתי דרך החוצה מהקהל עם דמעות בעיניים וגוש חונק בגרון חשבתי רק על המשפט שלה. כעסתי על עצמי שלא גרמתי למהומה. כעסתי על עצמי שויתרתי לו ולא רצתי אחריו כדי שיקבל את המגיע לו.

התביישתי בעצמי שלא עשיתי כלום.

תמיד הבטחתי לעצמי שאם יקרה לי משהו כזה – אני אגיב בעוצמה. שאני לעולם לא אתן למישהו להשפיל אותי ולפגוע בי מינית.

התביישתי לספר לעוד מישהו, אני כבר יודעת שחבל מאוד שלא צעקתי ולא אמרתי כלום, אז למה אני צריכה לשמוע את זה שוב ממי שאני מספרת לו?
התביישתי לספר לשוטרים שאיבטחו את כל האזור, מה הם יכולים לעשות? המטרידן הזה כבר ברח והם רק יסתכלו עליי ברחמים.

לבסוף התקשרתי לחבר שלי והוא אמר לי שהגבתי נכון, שהוא גאה בי שהיה לי אומץ להגיב ככה.
שהבחור בתכלת הוא זה שצריך להתבייש בעצמו, ואני לא הייתי צריכה לרוץ אחריו, שהתגובה שלי הייתה מספיקה בהחלט.
והוא צודק. אני לא צריכה להאשים את עצמי.

כולי תקווה שהצלחתי להפתיע אותו בתגובה, שהוא ברח בגלל הפחד ממני ומהתגובה שלי והוא לעולם לא ירשה לעצמו להטריד מישהי נוספת. מקווה שהגבתי נכון.
(ואני גם מקווה שגם הוא כמוני יושב עכשיו בבית ולא מפסיק לחשוב על מה שקרה, אבל סובל ושונא את עצמו על זה שהוא סוטה).

הייתי חייבת לפרוק ולשתף, אז תודה שקראתם. אני רק רוצה לבקש משהו- כשאתם רואים מקרה דומה – בבקשה, תתערבו!!!!!!
התגובה שלכם יכולה לעשות את ההבדל הגדול בין מטרידן סדרתי למישהו שלא יעז לעשות זאת שוב.
התגובה שלכם יכולה לעשות את ההבדל בין מישהי שמרגישה באותו רגע לבד בעולם לאחת שמבינה שהיא לא והיא יכולה להתמודד.

אז תודה.

נשלח על ידי שרית

בעצם רציתי להגיד לו שלא יגע בי בכלל

מצחיק שבאותו בוקר השתתפתי במצעד השרמוטות, ומחיתי על תפיסה חברתית שבגדים חושפניים יכולים להוות תירוץ לתקיפה מינית.

באותו ערב יצאתי עם חברים למסיבה. לבשתי בדיוק את אותם הבגדים שלבשתי בהפגנה: חצאית, גופיה ומחוך. לא בגדים צנועים, אבל לא שונים ממגוון תלבושות-מסיבות אחרות שלבשתי למסיבות מהסוג הזה. אני רגילה למבטים, ומדי פעם מתחילים איתי ואני מחליטה אם להענות או לדחות בנימוס. אבל מעולם לא הטרידו אותי.

היה בחור אחד במסיבה שכבר ראיתי בשבועות קודמים, והוא תמיד נראה שיכור מאוד. הוא מסתובב ברחבי המועדון (הקטן למדי) ודוחף אנשים בדרכו מצד לצד. בסדר, תמיד יש אנשים קצת מוזרים במסיבות.
בערך בחצי הערב הוא עבר לידי ובמקום לדחוף אותי כמו שהוא עשה כבר כמה פעמים בעבר (לי ולאחרים) הוא חפן את הישבן שלי. לא ליטוף שיכול להיות פשוט התחככות מקרית. חפן. ומיהר הלאה. עד שהספקתי להסתובב הוא כבר לא היה שם ולא ראיתי אותו.

אני לא בחורה ביישנית, ואם הוא היה מתעכב שם הייתי כנראה צועקת עליו באותו הרגע, אבל הוא נעלם. אני חושבת שאני מרגישה רע בעיקר בגלל שלא אמרתי כלום, וכשהוא עבר שם שוב רק נתתי לו מבט זועם.
הוא כנראה קיבל את זה בשמחה, כי בפעם הבאה שהוא עבר לידי הוא נופף לי לשלם וחייך.

רציתי לצעוק עליו, אבל הקול הקטן בראש אמר לי להחליק, שאני לא יכולה להיות לחלוטין בטוחה שהוא באמת חפן, ואולי זה רק שאני פשוט לוקחת את זה קשה מדי. אז שתקתי, והרגשתי עוד יותר רע.

אחרי שעה איזה בחור החליט שהדרך הנכונה להתחיל איתי היא לשים את היד שלו בתוך השיער שלי ולמשוך. יש לי שיער ארוך ומתולתל ואני שונאת כשנוגעים בו, וחשבתי שהוא סתם אהבל שחושב שזה מצחיק, אז הסתובבתי אחורה כדי להגיד לו שיעזוב לי את השיער, והוא כנראה לקח את זה כהזמנה כי לפני שהספקתי לדבר הוא חיבק אותי וניסה להגיד לי שהשיער שלי יפה. נהמתי עליו שלא יגע לי בשיער, והסתובבתי ממנו, כולי רועדת בעצבים. בעצם רציתי להגיד לו שלא יגע בי בכלל, אבל לא הצלחתי לחשוב אז אמרתי את מה שהתכוונתי להגיד לפני החיבוק הזה.

אני לא תמימה, אני מתלבשת בצורה מסויימת למסיבות ואני לא חושבת שגברים לא אמורים להסתכל. אבל שלא יגעו בי. לא כאילו בטעות, לא כשהם מתחילים איתי ולא בכלל.
אני מרגישה רע, כאילו הבגדים שלבשתי הם תירוץ, הם אשמתי, אבל באותו בוקר ממש הפגנתי נגד אותה אמירה בדיוק.

נשלח על-ידי איילה

לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

נסעתי על קו 271 ממרכזית המפרץ לכיוון נהריה. חזרתי מהחבר שלי והיה
לי זמן לרדת בבית לפני העבודה. בחרתי כהרגלי את אחד המושבים שקרובים לדלת
האחורית, התיישבתי ליד החלון והתחלתי לשמוע מוזיקה בגלקסי שלי.

פתאום מתיישב לידי גבר. הוא נמוך, לובש ג'ינס, משקפי שמש וכובע קסקט. יש
לו מעיין תיק שנראה כמו מצלמה. זה היה נראה לי חשוד שהוא התיישב בשורת
המושבים שבמקביל למושב שלי ואז פתאום עבר לידי. אבל יש כל כך הרבה סיבות
לעבור מושב, אני צריכה להפסיק לחשוד בכל גבר שהוא מטרידן או אנס.

אני מרגישה כל הזמן את המרפק שלו איפה שהצלעות, מעל עצמות האגן שלי. אני
מותירה לו להינות מהספק. אולי זה בטעות. אולי זה סתם. אולי אני מדמיינת.
אני שמה לב ליד שלו, כי אני הרי, כבר מכירה מטרידנים כאלו. אני מנסה
לזוז, להתכווץ כמה שיותר לתוך המושב שלי, נדחקת יותר ויותר לחלון, אבל לא
משנה מה- תמיד אני שוב מרגישה את המרפק שלו צמוד אליי. למרחב האישי שלי.
ופתאום אני קולטת את היד שלו זזה מהירכיים שלו לכיווני. אני מסתכלת
בחשדנות, כמו שהחתולים שלי מסתכלים על משהו שמרגיז אותם. ואז אני מרגישה
שגב כף היד שלו נוגעת לי בירך!

הרגשתי מצוקה. מה אני עושה? מה אני אומרת? להגיד? הוא לא באמת נגע. אבל
רגע, אני מכירה את המטרידנים האלו. עוד רגע והוא נוגע בי וממש שם עליי את
היד. אני פועלת לפי האינסטינקט שלי וזזה ממנו. הוא כנראה מבין משהו ומהר
מאוד זז ושם את הידיים שלו עליו.

אני מפסיקה את המוזיקה. עוד רגע ואני צריכה לרדת בתחנה שלי. אני המומה.
נבוכה. לא יודעת מה לעשות. קולטת שהטרידו אותי. ולמה אני שותקת? למה אני
לא צועקת עליו? למה זזתי? למה לא אמרתי לו – תזיז את היד! למה לא צעקתי,
עשיתי מהומה, צילמתי אותו?
הרי אין דבר כזה "בטעות". נכון, האוטובוסים הם צפופים ואנחנו רק אנשים. גם
אני בטעות נוגעת באנשים אחרים. אבל כאן זה לא היה טעות, להיצמד אליי שוב
ושוב למרות שאני זזה- זה לא בטעות, זה בכוונה. להתחיל לשלוח את היד
לכיווני- זה לא בטעות, זה בכוונה. לגעת בירך שלי- זה בהחלט בכוונה. אלו
לא דברים שקורים בטעות. לאף אחד אין שום זכות לגעת במישהו אחר, להיצמד
אליו, לפלוש לו למרחב האישי.

לפני שאני יורדת אני רואה בחורה תופסת את המקום שלי והוא מתיישב לידה.
להגיד? לא להגיד? מה להגיד? להגיד שלא תשב לידו? שהוא מטרידן? ומה אם היא
לא תקשיב? מה אם הוא יצעק? מה אני אעשה? והנה כבר האוטובוס עוצר ואני
צריכה לרדת.

כבר בדרך הביתה אני מרגישה את הדמעות. דמעות על זה שלא אמרתי כלום, שלא
הזהרתי את הבחורה.

זו לא פעם ראשונה שמטרידים אותי מינית. זו פעם ראשונה שזה קורה באוטובוס.
ואני כועסת על עצמי. כועסת שלא אמרתי כלום. איך אני, הפמיניסטית, אחת
שכבר לא מתביישת בדעות שלה, בחורה חזקה שכובשת את כל העולם עם העקבים הכי
גבוהים, איך אני, ששונאת את המטרידנים האלו, שעושה הכל כדי להעלות מודעות
לנושא, להסביר, לכתוב, אפילו לכתוב עבודת סמינר בדיוק על הנושא הזה-
הטרדה מינית בתחבורה ציבורית.
איך אני, איך אני שתקתי.
למה שתקתי.

נשלח על-ידי הדר

הוא מנצל כל דמות חדשה שנקרית בדרכו

כבר בערך ארבע שנים שזה קורה. אני לא יודעת בדיוק מה התדירות או המאפיינים אבל אני בהחלט יודעת שזה לא נדיר, ואולי אפילו שכיח. הייתי בת 13, נוסעת פעמיים ביום בקו 23 לבית הספר העל-אזורי שלי בקריית אליעזר – חיפה, ובחזרה הביתה. מגיעים אליו תלמידים מכל הצפון ומכל רחבי חיפה ולכן יצא שנסעתי כל פעם עם קבוצת חברים אחרת, לפי מערכת השעות שלנו. כמעט בכל בוקר, כשהגעתי לתחנה חיכתה שם קבוצת נוסעים קבועה, ביניהם איש אחד, בשנות החמישים לחייו, עם משקפי שמש שלא מאפשרים לראות לאן הוא מסתכל וחיוך ערמומי שגרם לי לחשוד בו עוד לפני המקרה המדובר. יש לציין שימים רבים נפגשו דרכינו גם בנסיעה חזור. עלינו לאוטובוס יום-יום, התיישבתי ליד חברה ושמתי לב שהאיש הנ"ל יושב רק כשיש מושב פנוי לגמרי, ללא אנשים בקרבתו.
ביום שגרתי כלשהו האוטובוס התרוקן לקראת תחנת היעד שלנו – קריית אליעזר, ותחנת היעד שלו- התחנה התחתונה ביותר במושבה הגרמנית. באופן טבעי הוא התיישב מאחורינו, מה שגרם לי לחשוש מעט. מסתבר שבצדק. כעבור שניות ספורות חברתי קפאה במקומה. "הוא נגע לי בישבן" היא סיננה וכמובן שעברנו מקום באופן מיידי. היא הייתה בטוחה בעצמה – זה לא היה במקרה. הוא פשוט ניצל את המרחק שקיים בין הכסאות באוטובוסים מן הסוג הזה.
מאז הקפדתי לשים לב לתנועות שלו ולהתרחק, רק חיכיתי לרגע שאני אוכל לצלם אותו בשעת מעשה כדי לדווח. בערך חצי שנה חלפה, מלווה בשגרת המעקב היומית.
יום אחד נסעתי חזרה מבית הספר עם חברה אחרת והשיחה הגיעה לנושא הטרדות מיניות. מכיוון שהאדם היה בקרבתנו הרגשתי צורך לספר לה על המקרה ולהזהיר אותה. היא לא הופתעה בכלל, וסיפרה לי גם היא על מקרה זהה לגמרי. סיכמנו שננסה לצלם או לברר על עוד מקרים כדי שתהיה לנו הוכחה. חלפו שנתיים בערך, וכנוסעת מתמידה של הקו נוכחתי שהוא החל להופיע פחות אבל עדיין פקד את האוטובוס המסויים הזה בתדירות גבוהה הרבה יותר מאנשים אחרים. יום אחד נסעתי עם כמה ידידים מבית הספר הביתה ואיתנו נסעו עוד כמה תלמידים מבית הספר, קטנים מאיתנו בשנתיים. ממש אחרי שירד מהאוטובוס ראיתי את אותה חבורה מתלחששת בהיסטריה וישר ניחשתי. פניתי לבת היחידה מביניהן והתברר שגם היא נפגעה ממנו.

כתבתי פה את התיאור המזעזע כי עכשיו אני נוסעת בקו הזה הרבה פחות, ומהניסיון שלי – כדאי שכמה שיותר חיפאיות יידעו וישימו לב. זה קו מאוד מרכזי בעיר, אמנם המטרידן הסדרתי עולה ויורד בחלקים הפחות שוקקים בעיר מבחינת אוכלוסייה אבל הוא כנראה מנצל כל דמות חדשה שנקרית בדרכו. אני לא רוצה לחשוב אפילו על מספר הנפגעות/העדים, הוא בטוח עצום לפי חישוב פשוט. מלבד מבטים כעוסים שאני שולחת אליו כשאני רואה אותו ברחוב, כמענה למבטים שלו ברגליי או בחזי אין לי, בינתיים, איך לפעול. אז נוסעות קו 23, הזהרו מהטיפוס הלא-סימפטי הזה. זה מעיק, פוגע וממש לא נעים.

נשלח על ידי עלמה.

"לפעמים נחמדות לא משתלמת"

שישי בצהריים, בדרך הביתה מהמשמרת בחנות, מחכה לאוטובוס ממרכזית המפרץ הביתה, ניגש אליי בחור, שואל אותי איך להגיע לחיפה. אני שואלת איפה בחיפה, ומסבירה איזה קו לקחת לעיר התחתית. הבחור מתחיל להודות לי, שוב ושוב הוא מנשק את היד שלו ואז נוגע ברגל שלי, בברך, בירך. אחרי פעמיים כאלה אני מתחילה להזיז את הרגל, לעשות תנועות בידיים שמבקשות שיפסיק, והוא ממשיך. ממשיך לדבר, ולנסות לגעת בי שוב ושוב. ואז קם בחור אחר שישב לידי, מתקרב לאט, מסתכל מה קורה, ואז אומר לו "טוב, בחור, מספיק. תעזוב אותה". ההוא הולך, אני ממלמלת תודה. האוטובוס מגיע ואני עולה. במדרגות לאוטובוס איש נוסף אומר לי "לא עזב אותך ההוא, מה? לפעמים נחמדות לא משתלמת".

נשלח על ידי טל

חשבתי שבטח מישהו בטעות נגע בי

זה קרה שהייתי בת 14 בערך.
היום אני בת 19, עברו 5 שנים שבמהלכן לא חשבתי על זה הרבה. אבל כשראיתי כתבה באתר וואלה על הטרדות מיניות באוטובוס עם קישור לאתר הזה נזכרתי במקרה ואחרי התלבטויות רבות החלטתי לשתף במקרה שקרה לי.
היה את אחד מפסטיבלי המוזיקה האלה של קוקה קולה. הפעם בחיפה. אני גרה לא רחוק וזה היה רק לערב אחד אז הלכתי. קבעתי עם חברה שאני אבוא אליה ניסע ביחד ולאחר מכן אני אחזור לישון אצלה. נסענו באוטובוס מהמקום שהיא גרה בו עד לחיפה. הגענו לתחנה המרכזית משם יצאו קווים מיוחדים ישר לאיפה שהתרחש המופע. כראוי למופע בסדר גודל שכזה האוטובוס היה מפוצץ בעיקרו בילדים בגילאי העשרה. נעמדנו יחסית בתחילת האוטובוס. 3 בנים ישבו על המדרגות. פתאום חשבתי שאני מרגישה משהו נוגע ברגל שלי, הסתכלתי מסביב ובגלל שהיו כל כך הרבה אנשים חשבתי שבטח מישהו בטעות נגע בי או אפילו שהתיק שהיה לי על הגב קצת זז אז המשכתי לעמוד. לאחר כמה זמן הרגשתי שוב משהו נוגע לי ברגל הפעם קצת יותר למעלה. הבנתי שאני עומדת ליד אחד העמודים וחשבתי לעצמי שבטח אחד מהבנים שישב על המדרגות תפס בעמוד ובטעות נגע לי ברגל ולכן המשכתי לעמוד ולא לעשות כלום (יש לציין שתוך כדי אותו זמן הבנים האלה דיברו חברות שלי ואיתי) בפעם השלישית שהרגשתי משהו נוגע בי, הפעם ממש בטוסיק הסתכלתי וראיתי שזה אחד הבנים האלה. העפתי לו את היד אבל בכל זאת המשכתי לעמוד כרגיל ולא אמרתי לאף אחד כלום. בגלל שניהלנו איתם שיחה והם היו בנים בגילנו פחות או יותר אז כשירדנו מהאוטובוס והתחלנו ללכת לכיוון הקופות הם הלכו איתנו גם. הילד הזה שנגע בי התקרב אלי ואמר לי שהוא מצטער ושהוא לא התכוון. למזלי היתה להם בעיה עם הכרטיסים אז הם נתקעו בקופות ואנחנו נכנסו פנימה ונפרדנו.
לא אמרתי לחברות שהיו איתי כלום על העניין הזה.
עכשיו, בדיעבד בגיל 19 אני מבינה שלא הייתי צריכה לשתוק ורק להעיף לו את היד.
מציק לי לחשוב שאין אישה אחת שלא עברה הטרדה מינית בדרך כזאת או אחרת.

נשלח על-ידי שירה

קצות אצבעות על הירך שלי

שלום, קוראים לי מרים (שם בדוי).
אני סטודנטית באוניברסיטה ומשתמשת באוטובוסים באופן קבוע.
רציתי לספר על מקרה שקרה לי אתמול. אני עדיין מעט בשוק, ופשוט רציתי לספר למישהו.

אז ככה: אחרי הלימודים עליתי על האוטובוס והתיישבתי במקום האהוב אלי, שהוא רביעיית הכיסאות כאשר שניים מהם פונים לאחור. עם כיוון הנסיעה, ליד החלון. התחלתי להקשיב למוזיקה באוזניות, יום רגיל נסיעה רגילה. אחרי כמה תחנות עבר מישהו מיושבי האוטובוס לשבת לידי. כבר התעוררה אצלי נורה אדומה, מישהו שעלה לאוטובוס ומתיישב זה משהו אחד, מישהו שנמצא ועובר מקום באמצע הנסיעה נראה לי חשוד. לא עבר זמן רב ואני מתחילה להרגיש קצות אצבעות על הירך שלי, לא רציתי להיכנס לפניקה להתחיל להאשים סתם וכו'. אז זזתי מעט במקומי והמשכתי לבהות אל החלון. לרגלי שקופלו במעוד מועד תחת הכיסא, התחיל להיות פחות ופחות מקום. כאשר שותפי לנסיעה פישק את רגליו יותר ויותר. עדיין אין סיבה להילחץ, הרבה גברים אוהבים לשבת כך. למרות שרובם מקפידים טוב שלא לגעת בגוף הסובבים אותם. אז שמתי רגל על רגל כדי לתת לו יותר מקום להתרחב מבלי שיצטרך לגעת בי. בשלב זה התחילו שוב האצבעות על החלק החיצוני של הירך שלי ביתר שאת. זהו זה, אני כבר בטוחה שלפני נמצא המתעלל המצוי. אז עברתי מקום, עדיין באותה רביעיית כיסאות, אל הכיסא שנמצא מולי ליד החלון, ואילו הוא שניות מאטות אחר-כך גם עבר, לשבת מולי, באותו מקום בו ישבתי לפני רגע. מכורח ההרגל של לפני שנייה התיישבתי ברגליים משולבות, ואילו הוא בפישוק גדול שהלך והצטמצם הפעם לעברי. אי לכך ובהתאם לזאת שילבתי את רגלי שוב מתחת למושב כדי, שוב, לתת לו יותר מקום. אני מודה שבשלב הזה היה לי חשש גובר והולך שזה שאני מנסה להתרחק ממנו לא באמת עושה את העבודה. הוא כן כאן כדי להתעלל בבחורות תמימות, והוא לא בוחל באמצעים. לאחר זמן מה הוא התחיל לשבת כאשר גופו פונה קדימה ונשען על מרפקיו. האצבעות תומכות בראש ולאחר רגע שלוחות לפנים. ושוב אני מרגישה נגיעות, על הברכיים החלק שהכי קרוב אליו. אז כבר התחלתי להתעצבן וביקשתי ממנו בכל הנימוס לתת לי קצת ספייס, רק למקרה שלא באמת אסור לו כל עוד לא אמרתי לו לא. ואמרתי גם תודה כאשר התיישר. הוא לא נשאר כך זמן רב. ושוב רכן לעברי עם אצבעות שלופות. בשלב זה כבר הייתי כל-כך מעוצבנת אבל עדיין שולטת בעצמי, שהחלטתי פשוט לקום ולהחליף מקום, כיוון שלא רציתי לרדת מהאוטובוס שכן לא הגענו ליעד הסופי שלי עדיין. לא ישב אף אחד אחר חוץ משנינו ברביעיית הכיסאות האמורה לכן קמתי ושלחתי יד לעבר העמוד שנמצע מאחורי כדי לייצב את עצמי בעת הנסיעה, הוא עשה בדיוק את אותו הדבר ושלח יד לאותו עמוד, כך שהיינו ממש צמודים. זהו, הגיעו מים עד נפש וכבר לא יכולתי לסבול את עזות המצח. זה קרה די מהר, אמרתי לו בקול ברור ורם "לא". נראה שזה מתחיל להשפיע עדיין לא זז. עוד "לא" בקול, הוא כבר בחצי הדרך החוצה, "לא" כבר ממש צועק, עוקב אחריו כאשר הוא כבר ליד הדלת. הייתי כול-כך נסערת, לחוצה, פגועה, איכשהו השתלטתי על עצמי והתיישבתי שוב במקומי כשהוא כבר מחוץ לאוטובוס. הוא דפק על החלון מהצד השני, נראה לי שהוא מנסה לומר משהו, הסתכלתי עליו בתימהון לא מנסה אפילו להבין מה הוא מנסה לומר.

למען האמת אני דווקא די גאה בעצמי, בהתנהלות וההתנהגות שלי באותו זמן. אני לא חושבת שיכולתי לנהוג באופן כל-כך מושכל ורגוע אלמלא קראתי פה, ואלמלא ניסיון העבר.
זהו. רק רציתי להוציא את זה החוצה.
תודה שהקשבתם.

נשלח על-ידי מרים

נסיעה של 2 דקות הפכה לשדה קרב זניח, יומיומי, מובן מאליו

אני לא נערה צעירה בתחילת שנות העשרה. אני בשנות העשרים לחיי, גרה עם בן-זוגי, עובדת בפארק היי-טק. אין הרבה מלכודות שאפשר להציב לי.

הייתי בגראנד קניון בחיפה, "קניון הבית" שלי, אם תרצו. המתנתי לאוטובוס אבל ירד גשם זלעפות ושתי מוניות של תחנת המוניות הקבועה בקניון הציעו שירותיהן לממתינים.
בהחלטה חצופה כמעט החלטתי לעלות על אחת מהן. הנסיעה הביתה אורכת בדיוק 2 דקות ולא צפיתי בעיות מיוחדות.

לא הספקתי לסגור את הדלת והנהג החל ממטיר עליי שאלות. איך קוראים לך? איפה את עובדת? מה עשית בקניון? רוצה לשבת איתי על קפה?
התעלמתי בנימוס מחייב (שיש לגנות), או המצאתי תשובות שגויות. נסיעה קצרה – אמרתי לעצמי. תכף אגיע הביתה וכל המילים האלה יתנדפו באוויר. הוא יוותר, הוא יבין שאין עם מי לדבר.

הוא רכן לעברי. שאל אותי, כצפוי, על הקעקועים שלי. סיפר לי שגם לו יש, באזור נסתר. היישרתי מבט.

נסיעה של 2 דקות הפכה לשדה קרב זניח, יומיומי, מובן מאליו.

פתאום שמתי לב שהוא הניח את ידו על המושב שלי, צמוד לירך. למרות מטח השאלות שלו, הרכינה לכיווני והפלרטוטים הנואשים והממוחזרים – ידו היתה צלצול השכמה צורם.

"תזיז את היד שלך" הוריתי, תוך שאני מצביעה בגועל על האצבעות.
"אה, סליחה" הוא פלט, כנראה מורגל לטעויות תמות שכאלה.

נכנסו אל הרחוב שלי.
לפני שסגרתי את הדלת מאחוריי, הוא הספיק לפלוט עוד זוהמה אל האוויר, קורא ממושבו: "אני מקווה שעוד נתראה, אני אראה לך את הקעקוע שלי ואת תראי לי את שלך".

*

יש לי כל כוונה להגיע לשם ולהתלונן בפני מנהל התחנה, בנוכחות בן-זוגי (כי תלונה של אישה צעירה לבדה היא תוצר של טירוף רגעי, אך תלונה של אישה עם גבר בר-סמכא היא אחת שיש להאזין לה, לכל הפחות).

נשלח על-ידי מימס

שגרה של הטרדות קטנות ו"לא מזיקות"

אולי זה לא ייראה כמו יותר מידי, אבל זה הטריד אותי הרבה יותר מאשר עוד הטרדת רחוב מילולית יומיומית…
אמא שלי בקשה ממני לתלות כביסה, ובגלל שאנחנו גרים בקומה העליונה אנחנו תולים אותה על הגג.
יצאתי לגג והתחלתי לתלות כביסה, פתאום אני מבחינה באיש מסתכל מהחלון של הבניין שממול, אבל אנשים הרבה פעמים מסתכלים מהחלון אז התעלמתי.
אבל שמתי לב שהאיש פשוט עוקב אחריי, ואז הוא התחיל לעשות שיעול מזוייף, כזה שעושים כדי למשוך תשומת לב…מכירות?
וכל פעם שהוא 'השתעל' ואני התעלמתי הוא השתעל חזק יותר.
נמאס לי אז הסתכלתי לכיוונו והוא הפסיק להשתעל והסתכל עליי.
הייתי בשוק, ניסיתי כמה שיותר מהר לסיים עם זה וללכת משם, כשהפניתי את המבט ממנו הוא שוב התחיל 'להשתעל'…
זה היה ממש מטריד, אפילו שלא פחדתי כי הוא היה רחוק יחסית, הוא לא יכל לפגוע בי, אבל זו שגרה, שגרה של הטרדות קטנות ו'לא מזיקות' לכאורה, אבל מי חוץ מאיתנו יבין עד כמה הן באמת מזיקות ומטרידות.

נשלח על-ידי אנונימית

כשקראתי לכלבה היא לא הגיעה – כאילו הוא החזיק אותה שם

ישבתי בחורשה ליד היישוב ששהיתי בו בשעת צהריים. השומר (של מפעל לא רחוק מהחורשה) עושה פתאום רכיבה מוזרה סביבי על אופניו בשבילי החורשה. באיזשהו שלב הוא נעלם מאחורי אחד העצים וחוזר בלי האופניים הולך ישר אלי במבט אטום. אני מבוהלת כי רחוקה מהיישוב ונמצאת לבד, מוציאה את הסלולרי כדי שיראה שאני יכולה להזעיק עזרה, הוא קולט עוצר מסתובב חזרה ומתרחק. בשבועות הבאים התחלתי להסס אם לרדת בלילה למכולת וסוגרת גם חלונות בבית בלילה. אנשים שאלו אותי בדיעבד למה הלכתי לשם לבד. נשמעה לי שאלה מוזרה.

באותו שבוע 3 ימים אח"כ אני הולכת לטייל עם כלבה ברוממה הישנה בחיפה ועוצרת בחניה שבצומת פלמ"ח וקרן היסוד לתת לכלבה להשתעשע עם כלב אחר. מתפתחת שיחה ידידותית עם בעלי הכלב עד שהוא מתחיל להתנהג מוזר – הולך בלי להגיד כלום לגבול החניה ולכניסה לחורשה, חוזר ואומר שיש גינה אחורית באיזשהו בניין שם שכדאי שנלך אליה. מאוד מתעקש על זה. למה? מה רע בחנייה הפתוחה, הכלבים מוגנים. אמרתי לו שכבר חוויתי מקרה לא נעים השבוע ושאני מעדיפה מקומות מרכזיים. הלך לאיפה שהכלבים היו מאחורי אחת המכוניות וכשקראתי לכלבה היא לא הגיעה – כאילו הוא החזיק אותה שם. קבענו ליום למחרת שוב בחניה והוא לא הגיע.

הלכתי לאישה לאישה בחיפה – קבלתי הקשבה מאוד אמפטית. חוץ מזה הן טוענות שאין כאן קייס למעבר לכך. חבל וטוב באמת שזה נשאר רק בגדר איום אם כי אני עדיין מבוהלת.

נשלח על-ידי אנונימית