אתר במחקר: מחקר אקדמי על אתר הכצעקתה

שלום לקוראות ולקוראים,

ברצוננו ליידע אתכן/ם שהאתר נמצא במחקר אקדמי, כלומר שהפעילות בו נצפית ומתועדת לצורך מחקר וניסיון לאסוף את המידע הרב והמשמעותי שנאסף בו לידע שיטתי ומוסדר שדרכו נוכל להבין טוב יותר את תופעת הטרדות הרחוב.

המחקר נערך על ידי ד"ר ענבל וילמובסקי שהחלה את דרכה וממשיכה אותה כאחת משלנו - חברה בצוות האתר, לאחר שהחליטה לאחרונה לחקור את האתר באופן שיטתי כדי לקדם את הידע שלנו על תופעת הטרדות רחוב. המחקר עצמו הינו מחקר פעולה משתף שמטרתו הינה העמקת ההבנה את ניסיון חייהן וחייהם של נשים וגברים בתוך הקשר חברתי ופוליטי. מחקר פעולה משתף מתעד תובנות מהשטח על מנת שיהיה ניתן לחלוק אותן עם אחרים ולייצר ידע אמפירי ותיאורטי, תוך כדי קידום שינוי חברתי.

מטרת המחקר היא למפות את התופעה של הטרדות הרחוב הן מבחינה סטטיסטית והן מבחינה תוכנית, כפי שהיא משתקפת מתוך הסיפורים המובאים באתר.

חשוב לציין שהנתונים שבהם יעשה שימוש באתר הם לצרכי מחקר בלבד, כך שיש אנונימיות מוחלטת ולא יעשה שימוש באף פרט מעבר למה שפורסם בהסכמה על ידי המדווחות.

המחקר הינו מחקר אקדמי מוכר ונערך במסגרת פרויקט הפוסט-דוקטורט של ענבל במרכז לייפר ללימודי האישה והמגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.

הניתוח והידע שייאסף מתוך המחקר יפורסם באתר ויהווה ידע משותף שנבנה על ידי כולנו: כמי שמנהלות את האתר וכמי שמדווחות על הסיפורים. כמו כן, עקב מיעוט הכתיבה האקדמית על התופעה בספרות המחקרית, יגובש המידע לכדי מאמר מחקרי שיצטרף לגוף הידע העוסק בהטרדות רחוב ונבנה על ידי נשים וגברים שחלקו את סיפורן.

לפרטים והרחבה ראו כאן.

אנו רואות אתכן/ם כחלק פעיל מתוך המחקר ונשמח לשמוע תגובות, תובנות והצעות בדוא"ל שלנו: israel@ihollaback.org

צוות האתר

אז יש לי ציצי קטן

שלום, אני אני, אישה צעירה, עם חזה קטן. מאז ומעולם הוא היה קטן. מאז שאני זוכרת אותו.
כשגדלתי, הוא נשאר קטן. הוא, הם… מה זה משנה? ציצים, חזה, שדיים… מה שתרצו. יש לי חזיה אחת שפועלת וחברות שלי מפעם קנו לי אותה בגיל 18. עברו מאז שנים והיום היא בלויה ומרופטת, ובדרך כלל אני מנסה להתחמק מללבוש אותה כי אני לא אוהבת ללבוש חזיות. זה לוחץ לי בחזה. וזה שהרגילו את כו-ל-נו שחייבות שילחץ לנו בחזה, חייבות משהו שיחזיק, חייבות שמשהו יסתיר את הפטמה, זה, זה העניין שמציק לי במיוחד. כי לי יש חזה קטן. אני לא באמת חייבת לשאת על עצמי סל קל לציצים ענקיים. לא כבד לי, לא מפריע לי.
אני לא באמת חייבת וגם לא רוצה להסתיר שומדבר.

א-מ-מה, אנשים יודעים לנעוץ מבטים. ולדבר. ולהיות בוטים כשהם עושים את זה.
וזה עושה לי להרגיש רע, לא בנוח ובעיקר- אשמה.
אנשים לא יודעים להתנהג בטאקט כשהם נתקלים בציצים. בפטמות. זה מגרה אותם. זה מביך אותם. נסו רגע להגיד ציצים בקול רם. כמעט כמו בולבול, זו מילה מביכה.
למה? מה בעצם מביך בזה?

כלום.
ככה חינכו אותנו.
כמו שחינכו אותנו שג'וקים זה מפחיד נורא וצריך להרוג את זה, שנחשים זה ערמומי וחלקלק לפי אדם וחווה, ושכלב שנובח לא נושך.
אלה שקרים מטופשים שמתווים הווי חברתי מאוד מסוים.

אז כשאני קמה בבוקר, ותוהה אם נשארו לי חולצות שאפשר ללבוש מבלי שיראו שלא שמתי חזיה, אני נזכרת בילד שלמד איתי בכתה ג', ואבא שלו היה מגדל נחשים וזוחלים.
בזמן שכולנו צרחנו מבעתה, הילד חייך וליטף נחשים, שממיות, איגואנות ומה לא. לא היתה בו טיפת פחד, רק קבלה ואהבה ליצורים שחברתית מקובל לשנוא. מקובל לפחד מהם. מקובל להגיד עליהם איכס. וקצת קינאתי בו, כבר אז, גם כשלא הבנתי למה. היום אני מבינה- הוא היה מחוץ למשחק המטופש הזה, נטול פחד ומלא פתיחות וקבלה.

ובחזרה לארון- אז לא, לא התחשק לי לשים היום חזיה.
לבשתי שמלה, והלכתי לעבודה.
ואולי זו רק אני, אבל הרגשתי. הרגשתי מבטים, שמעתי הערות. המילה פטמות נאמרה באותו יום במשרד בו אני יושבת לפחות 9 פעמים, על ידי גברים, בהקשר אחר אמנם, אבל לא יכולתי שלא להרגיש שזה איכשהו קשור אלי. ואולי זו לא רק אני?

נזכרתי פתאום בגבר המבוגר שלחש לי "איזה בז'ז'ים" כשעברתי ברחוב באמצע יום עבודה, ממהרת, ובמקום להגיע לדואר קפצתי לקנות גוזיה, שהיתה כל כך לא נוחה וזרקתי אותה באותו ערב.
"שובבים", אמר לי פעם חבר של חברה. ועד היום זה תקוע לי בראש. לא כי אני "לוקחת את זה קשה". אלא כי זה מחלחל.
למכר אחר מותר גם להצהיר "אני לא יכול להתרכז כשאת ככה". אפילו לבחורות מותר לבהות.

פעם, לא הייתי חושבת פעמיים. הייתי הולכת לי בחופשיות מבלי לשים לב לשומדבר שנאמר. אבל ההערות הצטברו והצטברו, חלחלו פנימה לתת המודע שלי, עד שהפחד מלצאת החוצה בלי להסתיר את החזה הגם ככה קטן שלי- הפך למציאות וגדל למימדי ענק. רק החזה נשאר קטנטן. והחזיה- אותה חזיה.

אז למה אני מייחלת בעצם?
לקצת נימוס אלמנטרי, כנראה. תשלטו בעיניים שלכם, אתם לא חיות. תשלטו במילים שאתם מוציאים מהפה.
והעיניים שלי כ-25 סנטימטר למעלה מאיפה שנתקעתם, מפגרים.

נשלח על-ידי שירי 

לדבר. לא להרים ידיים!

בתקופה האחרונה אנו עדות להתפתחות המאבק בהטרדות הרחוב. עוד ועוד נשים ולהטבא"ק מחליטות שדי להן והן מפסיקות לשתוק, ובעשותן זאת הן יוצרות מודעות אצל סביבתן לבעיה ומרחיבות את מעגל השותפות והשותפים לדרך. בד בבד עם התעוררות השיח, אנו שומעות קולות הקוראים לפעולה מצד נשים שמרגישות צורך לקום ולעשות כדי לשנות את המציאות בשטח, ואנו יכולות רק לברך על כך.
עם זאת, שמנו לב לתופעה מדאיגה – בין אותם הקולות, יש כאלה שמציעים לפנות לפתרונות אלימים או קיצוניים במיוחד בתגובה לכל הטרדה, ולו הקלה ביותר, בתור אמצעי להרתעת מטרידים פוטנציאליים.

אנו מגנות בתוקף כל פניה לפתרונות אלימים שלא למטרת הגנה עצמית כמענה להטרדות רחוב.
ראשית, במדינת ישראל, הפעלת אלימות שלא למטרת הגנה עצמית – אסורה על פי חוק. מעבר לכך, שיטת פעולה זו מסכנת בפגיעה פיזית הן את המוטרדת והן את סביבתה, ועלולה להביא לפתיחת תיק פלילי נגדה במשטרה.

כמו כן, אנו לא מאמינות בהפעלת תגובה לא מידתית להטרדות.
כבר דנו בעבר בכך שרובם המכריע של המטרידים אינם אנסים אלימים, ושעיקר המאבק שלנו באתר כנגד תופעת הטרדות הרחוב הוא לא לשינוי החוק (שכן החוק למניעת הטרדה מינית התשנ"ח-1998 והחוק למניעת הטרדה מאיימת התשס"ב-2001 עושים עבודה נפלאה בכיסוי רוב סוגי הטרדות הרחוב), אלא לשינוי הנורמות המקובלות בחברה.
הגברים בסביבתנו הם לא האוייבים שלנו. הם שותפינו לדרך והתהליך הזה יצליח רק אם הם יקחו בו חלק בלב שלם מתוך אמונה שאנו מנסים לבנות יחד חברה שתהיה טובה יותר לכולנו. כיוון שכך, אנו מאמינות שלפחות לגבי רובם המוחלט של הגברים שינוי הנורמות הבעייתיות לא יכול להתבצע באמצעות הפחדה ובריונות, אלא רק באמצעות שיתוף, הסברה, חינוך והידברות.

הערה לסדר: על הסכנה שבהאשמת יתר

בשבועות האחרונים התחילו להתקבל יותר ויותר תגובות אצלנו מזן מסוים. התגובות הללו מניחות, כל אחת ברמה מסוימת, שלא רק שהאשם במטרידים (הנחה שאין עוררין עליה כאן): אלא שכל אחד ואחד מהמטרידים הללו הוא לא רק מטריד מזדמן, אלא גם "סדרתי", ובטח גם אנס ותוקף מינית בזמנו החופשי. בקצרה, במקום לראות בהטרדה כנורמה חברתית, תגובות אלו מסמנות את המטרידים כמיעוט מוקצה ומסוכן.
אם יש משהו שחשבנו שהצלחנו להראות כאן זה שהמטרידים אינם מיעוט מוקצה, ובוודאי לא אנשים שהתנהגותם נחשבת כמסוכנת או פוגענית. מדיניות הפרסום של אתרי Hollaback מונעת מקוראי וקוראות האתר לראות זאת, אך המטרידים אכן מגיעים מכל שכבות האוכלוסייה. הם לא מיעוט, לא מוקצה, והתנהגותם לא נחשבת על ידי רבים כמסוכנת או פוגענית. במילים אחרות, הם מייצגים נורמה שאנחנו נאבקות לשנות כאן.
במודע או שלא במודע, התגובות שמסמנות את המטרידים כמיעוט מוקצה ומסוכן רק עוזרות לתפיסה הזאת, שדומה, יותר מדי, לתפיסת ה"זר בשיחים" של הסיפור שרובנו רגילים לשמוע כסיפור האונס ה"קלאסי" – ושאינו נכון לרובם של מעשי האונס. התפיסות הללו מחזקות את הראייה שכשמדובר באלימות על רקע מיני ומגדרי, מדובר במשהו שניתן להימנע ממנו, שזו לא בעיה חברתית (או עולמית), ושאם נתקלת בזה, זו גזירת גורל או שאיכשהו "הגיע לך", כי הלכת בדרך מסוימת או התלבשת בדרך אחרת. כדי להבהיר: אין לנו ספק שהמטרידים אחראיים להטרדה ושאם יש אשם הוא בהם, אך יותר מכך, אין לנו ספק שהטרדה ופגיעה על רקע מיני ומגדרי היא נורמה שעלינו לשנותה.

הטרדת רחוב אינה גזירת גורל. לא כל המטרידים – נסתכן ונעז להגיד שאפילו רובם – הם אנסים סדרתיים מסוכנים. התגובות שמניחות שכל הטרדה היא סממן למטריד שהוא בוודאי עבריין מין מחריד אינן עוזרות להילחם בתופעה, או להבהיר עד כמה היא שכיחה בקרב כולם ובקרב כולנו. דווקא בגלל שהטרדת רחוב כל-כך נפוצה, ודווקא בגלל שרובנו היינו חשופות לה, אנחנו גם אלו עם הכלים לספר עליה ולהוביל לשינוי בנורמה הקלוקלת הזו. אבל כדי להוביל לשינוי, זה בדיוק מה שצריך לזכור: שזוהי הנורמה.

20.3: סוף להטרדות הרחוב

ה-20.3 הוא היום הבינלאומי נגד הטרדות רחוב. תקופה זו של השנה עמוסה במקומות רבים בעולם בחגים ובאירועים: פורים, מרדי גרא ואירועים שונים המציינים את תחילת האביב. חגים רבים ואירועים רבים מתוכם משמשים כר פורה לניצול והטרדה על רקע מיני ומגדרי.

בכל יום בכלל וביום הזה באופן מיוחד אנו כאן כדי להזכיר שאין חג, מסיבה, אירוע או תחפושת אשר יכולים להוות תירוץ או לגיטימציה לאלימות, להטרדה מינית והטרדת רחוב; הכבוד (או חוסר הכבוד) הוא לאדם באשר הוא, ללא קשר ללבושו או למראהו, ובמקרים רבים התחפושת או האירוע מהווים רק עלה תאנה נוח למטרידים להסתתר מאחוריו. אנחנו כאן כדי להזכיר שהמרחב והרחובות הם של כולנו, וכולם זכאים וזכאיות ללכת בכל לבוש שירצו ובכל זמן שיחפצו בתחושת בטחון ולהשתתף בחגיגות, מבלי להיות חשופים להטרדות על רקע מין או מגדר.

האם המסיבה שלכם התקיימה ללא הטרדות? והדרך אליה ובחזרה?
שלחו אלינו דיווחים והשתתפו באופן פעיל במאבק בהטרדות הרחוב: israel@ihollaback.org

היררכיה של כאב

אנו רוצות להתייחס לסוגיה מורכבת שנתקלנו בה בתגובות לאתר ולהגדיר אותה כ"היררכיה של כאב" (היררכיה – מערכת של דרוג וארגון). לעיתים אנו נתקלות בניסיון לעשות "היררכיה של כאב" (למי כואב יותר?) בתגובות כלפי דיווחים אלה או אחרים. מדובר בתגובות המביעות ספק באשר לחוויה של המדווחת לנוכח מה שעברה, ומנסות לצמצם את האירוע בהתייחס לאירועים אחרים, חמורים יותר, שעברו נשים אחרות.

כפי שכבר כתבנו בעבר, הטרדה מינית ברחוב היא תופעה חברתית שיש לה הקשר רחב. כלומר, יש טווח רחב של אירועים שנשים עוברות בחיי היומיום, החל מאונס ועד להטרדת רחוב, כגון אמירה בהקשר מיני ומגדרי, שמטרתה לפגוע, לחפצן ולהשפיל.
לצערנו, המצב החברתי היום הוא שביטויים רבים של אלימות מינית שנמצאים על הטווח הזה לא נתפסים כחמורים על ידי החברה. התוצאה היא שקשה לשכנע אנשים הן בקיומן של התופעות הללו והן בנזק שהן גורמות לנשים ולחברה כלל. כך למשל, החברה נוהגת להבחין בין "אונס קלאסי מהסרטים" שהדימוי שלו הוא גבר זר אונס בתולה תמימה וצעירה בסמטה חשוכה ובין "אונס מכרים" ו"אונס רעיות", מתוך תפיסה שאם אישה מכירה את התוקף, או יותר מכך, נשואה לו, הרי שלא יכול להיות שנאנסה על ידו. נתונים של מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית מלמדים אותנו שרוב מקרי האונס והתקיפה המינית מתרחשים בין מכרים, חברים, שכנים, בני זוג וקרובי משפחה.

האתר שלנו שם לו למטרה להעלות את המודעות ל"קטנה שבבעיות" ולהאיר את תופעת הטרדות הרחוב שמהן סובלות נשים רבות. אכן, הטרדת רחוב אינה אונס, ובודאי אינה מוגדרת כך בחוק ועל ידי החברה. יותר מכך, הטרדת רחוב אינה מערבת בדרך כלל הפעלת כוח פיזי או פגיעה פיזית ממשית. במידה והטרדת הרחוב הופכת להיות אירוע אלים באופן ממשי, היא מוגדרת מיידית כפגיעה פיזית או כתקיפה מינית, ונתפסת כחמורה יותר הן על ידי הנשים עצמן, והן במדדים אובייקטיבים כמו נזק גופני וטראומה נפשית.

לכן, איננו טוענות שאין הבדלים בין סוגים שונים וביטויים של אלימות מינית כלפי נשים ברמת הנזק הגופני והנפשי, אולם אנו תופסות את כל הביטויים האלה כחלק מהקשר חברתי רחב של אלימות מינית. תפיסה זו מובילה אותנו למדיניות שלפיה אין אנו רוצות ליצור "מדרג של סבל" או "היררכיה של כאב", במובן של שיפוט בנוגע למי סבלה יותר ביחס לחומרת האירוע. אנו בוחרות להשמיע קולה של כל אישה מתוך כבוד לחוויה האישית שלה ולאופן שבו היא מגדירה אותה. אין אנו מעוניינות לקיים דיון משפטי, חוקתי או אובייקטיבי שניתן למדידה, לכימות ולהגדרות נוקשות, כי אם להאיר תופעה באמצעות חוויות וסיפורים של נשים. בכך ייחודו של האתר. אנו רוצות להימנע מתגובות שיכולות להקטין את החוויה של המדווחות, לצמצם אותה ולהחזירה למחשכים, כשלא היה ראוי או לגיטימי לספר סיפור שכזה ולתאר את התחושות ביחס אליו.

ההקטנה של החוויות של המדווחות יכולות להגיע משני הקצוות של הסקאלה. מחד, תגובות של גברים ונשים שלא עברו חוויות כאלה בהיקף שנשים רבות עוברות, ולכן הן נראות להם טריוויאליות. תגובות אלה בעייתיות כיוון שאינן מכירות במצוקה שהטרדות חוזרות ונשנות יכולות לגרום, ואכן גורמות, למוטרדים ולמוטרדות. מאידך, תגובות של נשים וגברים שעברו חוויות קשות כל כך עד שכל חוויה אחרת מתגמדת לעומתן ומקשה על הזדהות עם הכאב שחוות מדווחות אחרות. תגובות אלה מפחיתות ממשמעות החוויה בעיניה של המתארת, גם במידה והן מכירות במצוקה. כך הן משמרות את הרושם שזו לא בעיה "גדולה מספיק" ביחס לבעיות אחרות בשביל שיהיה צורך לתת לה מענה.

שני סוגי התגובה בעייתיים מול הניסיון להעלות למודעות בעיה של הטרדת רחוב מינית ומגדרית. על כן, איננו סבורות שזה נכון לעסוק בשיפוט חומרתו של האירוע באופן המשתמע כאובייקטיבי. אמירות כגון – "טוב שלא קרה כך וכך", "היה יכול להיות יותר חמור, יותר נורא, יותר כואב, יותר מזיק", "אני עברתי משהו נורא יותר", "לי נגרם נזק עצום יותר", עלולות ליצור מדרג של כאב ולהקטין את החוויה של המדווחת באופן שאינו תואם את מדיניות האתר ומטרותיו. יותר מכך, הן עלולות לשוב וליצור הפרדה בין נשים שונות שעברו חוויות שונות ולטשטש מחדש את התפיסה שלאלימות מינית יש הקשר חברתי רחב והיא באה לידי ביטוי באופנים שונים.

אנחנו מכירות בעובדה שנשים שונות מגיבות לחוויות שונות בעוצמה שונה. המטרה שלנו היא לתת ביטוי לתחושותיה של המדווחת כפי שהיא חווה אותן ומנסחת אותן. אנחנו לא מזלזלות בחוויה וברגשות של אף אחת, והדברים אמורים הן לגבי הקוראות שלנו (שאולי עברו אונס או תקיפה מינית אחרת) והן לגבי המדווחות.

כולנו חלק מהמאבק כנגד אלימות מינית וסקסיזם וכולנו שותפות לדרך.

הטרדות מיניות בישראל: נתונים וסטטיסטיקות ליום האישה 2011

מאה הטרדות רחוב ודרישת שלום מ-Hollaback International

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=dZ2JHR2sa8A]

אתרי Hollaback מרחבי העולם אוספים היום מאה הטרדות רחוב לציון יום האישה הבינ"ל המאה. תודה לכל המדווחים והמדווחות שלא שותקים ומקרבים אותנו צעד נוסף לעבר שיוויון מגדרי ומיני, גם במרחב הציבורי.

שרות על זה

בין שלל הדיווחים שקיבלנו לתיבת הדוא"ל שלנו, שני אנשים שלחו אלינו שירים על אלימות מגדרית. הראשון היה אודי רז ממארש דונדורמה, ששלח אלינו את "אלימות נגד נשים" (מתוך הקלטה ברדיו).

מארש דונדורמה – אלימות נגד נשים

השנייה היתה לירון משולם, שהגדילה לעשות והחליטה לתת את השיר שכתבה ("בעקבות כמה מקרים מטרידים מאוד שקרו לי ברצף של כמה שבועות לפני כשנתיים") במתנה לקוראים כאן. השיר, Plastic Bag, בוצע באלבום הבכורה של ההרכב Flora.

Plastic Bag – Flora

והנה הקליפ:

[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=GSvYLNazv3Q&feature=related]

האזנה נעימה, ותודה ללירון ואודי!

הטרדה מינית ברחוב כחלק מהקשר רחב של אלימות מינית

אתר הכצעקתה עוסק ומתמקד בהטרדה במרחב הציבורי ובהטרדה מינית ברחוב בפרט. הטרדה מינית ברחוב היא תופעה חברתית שיש לה הקשר רחב. על כך יעידו מגוון עדויות שנשלחות אלינו מדי יום העוסקות לא רק בהטרדה מינית ברחוב כי אם גם במגוון רחב יותר של מקומות בהם נשים חוות הטרדה מינית וגם באירועים החורגים מהגדרת ההטרדה ותואמים הגדרות של מעשים מגונים, תקיפה ואף אונס בין שמתקיימים ברחוב ובין שמתקיימים במרחבים אחרים.

הדבר אינו מקרי אלא מאשר מחדש שאלימות מינית היא תופעה חברתית הקיימת בכל חברה שמקבלת התנהגות אגרסיבית וחוסר שוויון בין המינים המתבטא בחוסר כבוד לנשים ולגופן.

איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית מגדיר תקיפה מינית ככל התנהגות ו/או מעשה מיני הנכפה על אישה, גבר או ילד ללא הסכמתם. תקיפה מינית היא אלימות המתבטאת במין, ולא דחף מיני בלתי נשלט. זהו פשע שמטרתו להשפיל ולשלוט בקרבן באמצעות האקט המיני בין שהוא פיזי ובין שהוא מילולי. מרבית קרבנות האלימות המינית הן נשים – עובדה המשקפת את התפיסות החברתיות המקובלות לגבי מעמדן, מקומן ותפקידן של נשים בחברה. תפיסות אלה מתבטאות, בין השאר, בחלוקת המשאבים החברתיים, באופן הצגתן של נשים באמצעי התקשורת ובפרסום, ובשימוש הנעשה בנשים בתעשיית המין. תקיפה מינית היא אמצעי של דיכוי נשים ומהווה חלק מדיכוי חברתי כולל בחברה פטריארכאלית ומעמדית, המושתתת על יחסי כוח ואלימות במרחב הפרטי והציבורי.

בכל שנה, אלפי נשים פונות למרכזי סיוע לנפגעות תקיפה מינית לעזרה לאחר תקיפה, והסטטיסטיקה מראה שאחת מכל שלוש נשים תותקף במהלך חייה. סוגי התקיפה המינית נעים על טווח רחב של התנהגויות המוגדרות בחוק החל מאונס – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה; מעשה סדום – החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם או החדרת אבר מין לפיו של אדם ללא הסכמתו; ניסיון לאונס – ניסיון החדרת אבר מאברי הגוף או חפץ לאבר המין של אישה ללא הסכמתה;  מעשה מגונה – כל תקיפה מינית שאינה כוללת חדירה אך נועדה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני; גילוי עריות- התעללות או תקיפה מינית על ידי בן משפחה; הטרדה מינית- אקט בעל אופי מיני שבו אחד הצדדים אינו מסכים לו, כגון חיזורים מיניים בלתי רצויים, בקשות לחסדי מין וכל התנהגות מילולית או פיזית בעלת אופי מיני.

תקיפה מינית עלולה להתבצע בכל הקשר חברתי, הן בבית, הן בעבודה והן במרחב הציבורי, כפי שמעידים סיפוריהן של נשים שונות בכל גיל מכל רקע ובכל מקום בעולם.

בשנים האחרונות, הלך וגבר העיסוק הציבורי והמחקרי בתקיפה מינית ובעיקר בגילוי עריות, באונס בין מכרים ובהטרדה מינית במקומות עבודה. נתוני מרכזי הסיוע והמחקר בתחום מראים כי רוב מעשי האונס והתקיפה המינית מבוצעים ע"י אדם קרוב, ולא מזרים מהרחוב. אבל לצד התופעה של תקיפה מינית על ידי מכרים, ניתן להצביע גם על הטרדה מינית והערות פוגעניות כלפי נשים ולהט"ב אשר מופיעים לרוב מזרים ברחוב ולאו דווקא מהסביבה הקרובה. אנחנו באתר בחרנו להאיר בעיקר סיפורים הנתפסים לכאורה כלא משמעותיים, קטנים, אפורים, אך מטרידים נשים רבות מאוד בעת תנועתן במרחב הציבורי – ברחוב, בתחבורה הציבורית, במקומות בילוי וכדומה. מתוך הסיפורים אנו לומדות כל פעם מחדש שאפילו אמירה "שגרתית" כביכול מפיו של זר המתייחסת למיניותה של אישה ואשר מטרתה לפגוע, להביך, לחפצן, יכולה לעורר בנו תחושות קשות של השפלה ופחד ולגרום לנו להרגיש חלשות, גם כשאנו חוות עצמינו כנשים חזקות. אנו עדות לכך שלעיתים הטרדה במרחב הציבורי עלולה להסתיים במעשה מגונה ואף ניסיון לאונס או אונס וגם אם לא, היא מעוררת בנו פחד מיידי מפני פשעים אלה ולכן התרחשותה הכל-כך "שגרתית" מגבילה את תנועתנו. כך בעזרת סיפוריכן אנו מנסות להאיר עוד צד אפל של דיכוי נשים הנח על ההקשר הרחב של תקיפה מינית ולתרום לשינוי חברתי של הנורמות הנהוגות במרחב הציבורי כלפי נשים, מתוך ניסיון לעשות שינוי חברתי כולל.

אנו מזמינות אתכן להמשיך לשלוח לנו עדויות להטרדה מינית במרחב הציבורי וקוראות לכן להמשיך לספר, לתעד את סיפוריכן ולהסתייע במידת הצורך במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בטלפון 1202. כמו כן, אנו ממליצות לכן לבקר ולהיעזר באתר הבית של איגוד מרכזי הסיוע ובאתרים שוברות שתיקה, עדות ומקום המתעדים סיפורים של נשים על תקיפה מינית בהקשרים שונים.

ענבל וילמובסקי – חברת צוות באתר ומתנדבת מרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל אביב.