"את כזאת סגורה, למה את מפחדת להראות רגשות?"

הרבה זמן אני חושבת על המקרה הזה ונראה שאין אף אחד אחר בעולם חוץ מהאתר הזה שיכול להבין אותי.
תהיתי הרבה זמן האם זאת הטרדה או לא. לא ממש קרה שום דבר חוץ מזה שמישהו שעבדתי איתו עלה לי על העצבים.

עבדתי במשך שנים בתור דוגמנית עירום, גם בכיתות וגם אצל ציירים וצלמים.
אל דאגה, לא הולך לבוא עכשיו סיפור מפחיד על תקיפה מינית, לא יהיה שום דבר קשה לקריאה. להיפך, משהו, כמו שאומרים, באיזור "התחום האפור". בגלל זה נורא מעניין אותי לשמוע מה תגידו.

דיגמנתי לצלם אחד. הוא נראה נורא נחמד. לא הטיפוס שהלך לתחום רק כי זה נותן לו זכות לצלם נשים ערומות בלי שיעצרו אותו… כל הזמן היו עוד "מלווים" בחדר, סטודנטיות אחרות, חברים שלי. היתה אווירה ממש לא מפחידה. הוא לא העיר שום הערות על הגוף שלי, בטח שלא ניסה להתחיל איתי.
אז מה קרה שם שאת כל כך רוצה לכתוב עליו?! שואל הקורא העצבני.

אז… בתור אחת שרגילה לתחום התרגלתי לזה שאם הצלם לא מבקש ממני ספציפית הבעת פנים מסויימת אז עושים פרצוף נטול כל הבעה עד שהוא מבקש. ככה עבדנו ברוב הפעמים.

הצלם נטפל לעובדה הזאת כמו קרציה והתחיל להעיר לי בצורה מעצבנת. ממש בצורה של הערות אישיות!
"כשדיברנו קודם עשית רושם של בחורה מאוד פתוחה. אבל את סגורה. את לא מחייכת, לא עושה שום הבעת פנים. את כזאת סגורה, למה את מפחדת להראות רגשות?"
טוב, אז קצת מעצבן שהוא לא מדבר בצורה מקצועית, אבל זאת בסך הכל אי הבנה. אז הסברתי לו בדיוק את מה שכתבתי קודם – שככה עובדים. היתה אי הבנה וממשיכים הלאה.
אבל היה נראה שהוא רצה למצוא משהו להעיר עליו בצורה אישית והוא ממש המשיך להצמד לעניין הזה. להתחיל לנתח אותי ולהגיד לי שאני סגורה.
הסברתי לו עוד פעם ממש בצורה ברורה שזה לא קשור אלי פשוט ככה תמיד עבדנו.

ואז הוא ענה לזה משהו שממש עצבן אותי:

"הבנתי", הוא אמר עם חיוך סליזי ושמנוני, "את אוהבת למלא הוראות. את רוצה להיות חומד ביד היוצר".
אתם יכולים לתאר לעצמכם שהאמירה הזאת הוציאה לי עשן מהאזניים.

התחלתי לנאום בקרשנדו עצבני משהו שנשמע בערך ככה:
"מה שאני אוהבת ולא אוהבת בחיים הפרטיים שלי זה לא עניינך! אני באתי לעבוד! למרות שאין לך שום זכות לשאול שאלות על חיי המין שלי אני אענה לך רק הפעם ואגיד לך שמה שאמרת כרגע ממש לא נכון!
מה לעשות, אתה צלם ולא צייר. כשיש לך רעיון אתה צריך אנשים שיבאו לעבוד אצלך ושתצלם אותם. אם אתה רוצה שהרעיונות האלה יהיו צילום יום אחד אתה צריך להגיד לי מה הם, אני לא יכולה לנחש! עכשיו בו נעבוד בצורה מקצועית. פשוט תגיד לי מה אתה רוצה לצלם!!!"

הוא ענה על זה בטעות שהרבה אומנים אחרים גם עשו.
התחיל לדבר על זה שאנחנו יוצרים משהו ביחד.
עך זה פחות התעצבנתי כי גם אומנים אחרים חשבו ככה. מה שצריך לעשות במקרה הזה זה לתקן את הטעות שלהם כמה שיותר מהר:

יש פה אי הבנה, מר צלם, אנחנו ***לא*** יוצרים משהו ביחד. רק אתה יוצר. אתה הצלם. לי אין עניין בצילום. אני לא צלמת. בשביל לצלם רעיונות שכוללים אנשים צריך… אנשים. אם אתה רוצה ליצור משהו ביחד עם מישהו תדבר איתו קודם על זה, תחליטו מה הרעיונות שלכם ואז תבצעו אותם ביחד. זה מחמיא לי אם אתה רוצה ליצור איתי משהו ביחד אבל אני לא מעוניינת. אז בוא תגיד לי פשוט מה *אתה* רוצה ליצור ואני אעזור לך.

אם זה היה נגמר אז אולי הייתי מוכנה לסלוח על כל אי ההבנות.
אבל הבן אדם פשוט לא הקשיב לי!
הוא התחיל לחזור על כל הדברים שהוא אמר קודם כאילו אני לא אמרתי מילה כל הזמן הזה.
אמר לי שאני סגורה, שאני לא מסוגלת להפתח ולהראות את הרגשות שלי על הפרצוף בתמונות, אמר לי שאנחנו יוצרים משהו ביחד, המשיך לעשות עלי אנליזה שאני בטח איזה חובבת סאדו מאזו שאוהבת שהמאהבים שלה נותנים לה הוראות.

לא היה טעם לדבר איתו!
אולי הייתי צריכה להסביר לו עוד פעם.
אולי הייתי צריכה לפוצץ את הצילומים וללכת.
אולי אולי אולי…

אחרי כמה זמן קלטתי מה הוא בעצם רוצה ממני. הוא רצה שאני אפזז לי בחדר, אחשוב בעצמי על הרעיונות, והוא יצלם תמונות תוך כדי. לזה הוא התכוון כשהוא אמר שאנחנו יוצרים משהו ביחד.
חבל שהוא לא אמר לי מראש.
חבל שהוא לא אמר לי את זה בכלל ורק העיר הערות אישיות והייתי צריכה להבין את זה לבד.
חבל חבל חבל…

לא היה לי מושג מה לעשות. באותו רגע הייתי עצבנית עליו, רציתי כבר ללכת הביתה, לא היו לי רעיונות לצילומי עירום, לא הייתי במצב רוח יצירתי. בכלל לא למדתי צילום. לא היה לי מושג בקומפוזיציה של תמונות או איך שלא קוראים למונחים בתחום הצילום. אבל ניסיתי – (אולי אני אשב על כיסא? אולי נעשה תאורה כזאת? וכאלה…)

אז אני בשיא העצבים ועוד מנסה בפעם הראשונה בחיים לחשוב על רעיונות לצילומי עירום ועוד צריכה לסבול אותו כי הוא מנצל את ההזדמנות לנתח כל נסיון שלי ומתייחס אליו בתור "הוכחה" לאנליזה הפסיכולוגית המבריקה שהוא הגה קודם – שאני סגורה. כל נסיון ונסיון שלי רק המחיש את העובדה שאני בן אדם סגור ולא פתוח.
כמובן שזה היה שטויות. אבל נניח שלא – האם זה פשע להיות בן אדם סגור? אז אני סגורה. נו טוב. כל אחד והצרות שלו בחיים. מה זה משנה שאני סגורה?!
אבל האנליזות לא פסקו כאן! פרוייד שלנו המשיך. כל נסיון שלי להעלות רעיון צילומי גם הוכיח שאני "מרגישה אבודה שלא נותנים לי הוראות". הסתבר שאני מרגישה בטחון עצמי רק כשיש מישהו שנותן לי הוראות ועכשיו, כשלקחו ממני את המשענת הזאת אני מרגישה אבודה.
אולי בעצם אני הייתי צריכה לשלם לו על הייעוץ הפסיכולוגי באותו יום במקום שהוא ישלם לי?

אולי כשהוא יציג בתערכת סיום הלימודים את הצילומים האלה *אני* אצטרך לקבל עליהם את הציון כי הוא לא זה שחשב על הרעיונות?

אם הייתי הולכת לעבוד במשרד והייתי שואלת את הבוס מה עושים במשרד הזה הוא גם היה אומר לי "מה? את רק רוצה שיתנו לך הוראות?!"

מעצבן!!!!

אז…. רציתי לשאול אתכן.
מה דעתכן?
האם זאת הטרדה?
האם זה רק בוס מעצבן?
האם אני סתם מגזימה ומתעצבנת מכל שטות?
האם זאת אשמתי שהלכתי לעבוד במקצוע שדורש עירום ומאיפה יש לי את החוצפה להתלונן שמטרידים אותי מופקרת שכמוני?!
אשמח לשמוע את דעתכן!

נשלח ע"י גרגר

הוא ממש מדבר אל הציצי שלי

אני בת 16 ובכיתה י"א. בכיתה שלי יש ילד שבאופן קבוע כל פעם שהוא מדבר איתי הוא בוהה בחזה שלי (בכוונה) כשהוא בקושי ומסיט את המבט שלו, כלומר הוא ממש מדבר אל הציצי שלי, הוא אפילו לא מסתכל בעיניים שלי או על הפרצוף שלי, אך ורק על הציצי שלי.
זה נחשב הטרדה (כי זה כן מפריע לי..)? אם כן, מה אני אמורה לעשות בנושא?

נשלח על ידי אנונימית

למה בכלל אני מאשימה את עצמי בהתנהגות שלו?

אני מרגישה קצת בחילה ואני לא מפסיקה לחשוב על זה. זו לא פעם ראשונה שמישהו מטריד אותי אבל הפעם קשה לי לפטור את זה מעליי.
שבוע שעבר הגעתי לתל אביב במסגרת העבודה שלי. אחרי שסיימתי, החלטתי לקפוץ לאחת החנויות החביבות עליי ולראות מה חדש. אני מכירה את המוכר מהפעמים הקודמות שהייתי שם והוא תמיד היה נחמד. בפעמים הקודמות תמיד הגעתי עם חברות והפעם הייתי לבד כי הייתי צריכה קצת "טיפול בקניות". הפעם המוכר נצמד אליי ואני, שבכלל לא חושבת על זה, לוקח לי זמן לקלוט שמתחילים איתי. זזתי קצת אחורה. זה גם נראה לי בהתחלה שאני קצת מגזימה, כי הייתי בטוחה שהמוכר הזה לא ממש בקטע של בנות וגם אף פעם לא היה קטע כזה, אפילו ברמז, בפעמים הקודמות שהייתי. הוא גם יודע שאני נשואה עם ילדים. הוא נצמד שוב וגם העיר משהו על היופי שלי וכאלה ואז נפל לי האסימון סוף סוף. אמרתי לו שזה לא לענין והוא התרחק. אני הסטתי את השיחה לבעלי והילדים כי בד"כ משתמשת בזה כאיתות להתרחק ממני. אבל הוא לקח את הנושא לכיוון של לשאול בצורה קצת עקיפה אם אי פעם בגדתי בבעלי. הבהרתי לו שזה לא לענין והוא קלט ואח"כ אני הלכתי בלי מהומה.
אבל עבר כבר כמעט שבוע ואני עדיין חושבת על זה. אפילו לא התחשק לי להוציא את הבגדים שקניתי באותו יום מהשקיות.
אני מרגישה מטומטמת. גם בגלל שאני מרגישה תמימה ומפגרת שאני לא קולטת את הרמזים האלה. אני בת 30, מתי אני אתחיל לקלוט מתי גברים מתחילים איתי? הוא כנראה הבין שאני לא קולטת ובגלל זה נצמד אליי. אם הייתי מבינה קודם שהוא מתחיל איתי, הייתי חותכת את זה לפני שהוא נצמד אליי. ובאמת הייתי בטוחה שהוא הומו אז גם הרגשתי בנוח איתו.
איך זה שאני כזו תמימה עדיין? ולמה אני צריכה לקבל פניות כאלה מגברים שיודעים שאני נשואה? הם לא מבינים שזה לא מתאים?
אני גם משגעת את עצמי עם המחשבה ששידרתי משהו שלא התכוונתי אליו, למרות שאני חושבת שלא ובטח שלא היו לי כוונות כאלה לגביו. כאמור, הייתי בטוחה שהוא הומו. אני גם לא מתחנחנת או "עושה עיניים", או מפלרטטת או משמיעה רמיזות מיניות, לא מולו ולא בכלל מול גברים שהם לא בעלי. אז למה הוא חשב שאני ארצה את זה? ובמקביל אני תוהה למה בכלל אני מאשימה את עצמי בהתנהגות שלו?
בקיצור, אוף.

נשלח על ידי לילך

אני שמעתי וממש התכווצתי

חזרתי עם הילדה מהגן, עברנו ליד קטע רחוב של שווארמיות ופלאפל, לידנו עברו אמא וביתה המתבגרת,יפות יפות, בעיקר האמא, באמת מיוחדת. ואחד מהעובדים בפלאפל זורק לחבר שלו: עם אמא כזאת, אני הייתי יונק עד עכשיו! אני לא בטוחה אפילו שהיא שמעה, אבל אני שמעתי וממש התכווצתי. היה לי לא נעים להמשיך ללכת שם, בשבילה. גם התביישתי וגם נגעלתי.

נשלח על ידי אחת העם

"למה לא? אני אקח אותך לחנייה…"

חזרתי מארוחת צהריים עם חברה אל מכוניתי שחנתה במגרש חנייה מאולתר בקרבת מקום.
הייתה שעת צהריים – משמע, היה אור בחוץ, אז לא הפעלתי מראש את מנגנוני ההגנה הנפשיים שלי נגד הטרדות.
כשכבר ממש עמדתי להיכנס לאוטו, איש אחד הגיע משום מקום.
שאל – "את מחפשת חנייה?", ואני, בתמימות ועל אף שהיה ברור שאני נכנסת לאוטו שלי עכשיו אז כנראה שאני לא מחפשת חנייה, עניתי – "לא, תודה".
אז הוא המשיך – "למה לא? חנייה טובה, גדולה, יפה…". לפתע התחלתי להרגיש שהוא כבר לא מדבר על החנייה אלא עליי. בנוסף, הוא הלך בקצב הולך וגובר לכיוון האוטו שלי – לכיווני (בהתחלה הוא היה די רחוק וכמעט היה צריך לצעוק).
עניתי לו שאני לא רוצה כלום תוך שיצאתי מהקיפאון ומיהרתי להיכנס לאוטו ולנעול את הדלתות. השניות האלה, כשהיד שלי גיששה אחרי הצ'ופצ'יק הזה שנועל את הדלת היו מייסרות. פחדתי נורא למרות שכבר קרו לי מקרים מפחידים מאלה.
האיש עוד המשיך לנסות לצעוק לי "למה לא? אני אקח אותך לחנייה…" כמה פעמים וכשקלט שנעלתי את הדלתות והתנעתי את האוטו החל להתרחק משם.
את הנסיעה חזרה הביתה ביליתי בפחד וברעדה.

נשלח על ידי אנונימית

"היית אומרת, והייתי מוריד לך"

אתמול בצהריים, הדרכתי קבוצה. זו עבודתי. מדריכה ילדים ומבוגרים בזמן נסיעה באוטובוס.
יום חורף חם. ואחרי שהתחלתי את ההדרכה נעשה לי חם.
עצרתי לרגע את שטף הדיבור, ביקשתי סליחה.
והורדתי מעליי את המעיל.
הנהג, שלצדו עמדתי (כי שם המיקרופון של האוטובוס)
אומר: " היית אומרת, והייתי מוריד לך"
ככה. הטרדה לאור היום. מול 50 גמלאים.
לכאורה חביב. עם חצי חיוך.
השבתי בקור ובקשיחות – "זה לא מצחיק אותי בכלל"
המשכתי בהדרכה. בבלבול מה.
נראה שמאותו הרגע הוא עשה בדיוק מה שהוריתי לו בנוגע להובלת הקבוצה.

נשלח על ידי "הפעם תורי"

"אז אל תיצמד אלי!"

בגיל 20 פלוס הייתי עם חברים בפסטיבל הבירה או האוכל (לא זוכרת, לפני כ-10 שנים) בפארק הירקון. בכל דוכן היה תור מטורף, כזה שחייבים להידחף בו אחרת אין סיכוי לקנות אוכל או שתיה.
נדחפתי כמו כולם, וגם מאחורי הצטבר תור. פתאום הבנתי שבעצם הבנאדם שנדחף מאחורי, בעצם מצמיד "חבילה" במרכז הגוף שלו לעבר הגוף שלי, מה שלא קורה בתור רגיל. הרגשתי את זה. הסתובבתי ודחפתי אותו בפראות אחורה ממני. הוא התעצבן עלי, לא זוכרת מה אמר, ואני אמרתי לו "אז אל תיצמד אלי!" בכעס, והבנאדם לכאורה לא הבין מה אני רוצה ממנו.
מה שכואב לי בזיכרון הרחוק הזה הוא שידיד שלי, שמחשיב את עצמו, היום, בכל אופן, למאוד פמניסט, אני זוכרת שבדרך חזרה הביתה הוא עשה חיקוי שלי בטון צייצני "אתה נצמד אלי!" ורק ממרחק השנים אני מבינה 1. מה המשמעות של ביטול הדבר הזה ממי שלא חווה אותו 2. מה המשמעות בכלל של זה שלא ספגתי בשקט – אני גאה בי :)

נשלח על ידי קרן

"היי בובה, צריכה ליווי?"

קודם כל ברצוני לציין כמה שמחתי לשמוע מחברתי על האתר!!! כל כך נעים לראות נשים מתאגדות, זה כל כך נדיר היום, וכל כך חשוב.

בסוף יום עבודה מפרך הלכתי ברגל לתחנת האוטובוס. אני מתלבטת בעניין הלבוש, כי מצד אחד, זה נראה לי לא קשור ולא רלוונטי לציין מה לבשתי, כי מבחינתי שום לבוש לא מצדיק התייחסות מינית לגוף. מצד שני, ולצערי, אני מרגישה צורך לציין שהלבוש שלי היה מה שאנשים נוהגים לכנות "צנוע". אז הלכתי במהירות ברחוב בשעת ערב כי מיהרתי לאוטובוס, ובדרך ישבו 2 גברים על ספסל. לא מזיקים, לכאורה. ברגע שעברתי אחד מהם קרא אליי: "היי בובה, צריכה ליווי?". ואני, רק בת 17 אז, מפוחדת וממהרת, כל שיכולתי לעשות הוא להסתובב ולהביט לעברם בזעם וחלחלה. לא ידעתי שבגלל שיש לי טוטה אני מוגבלת וזקוקה ל"ליווי".

מדהים שזהו דבר שכולנו רגילות אליו כל כך, שלפעמים אנחנו אפילו לא שמות לב, וברוב המקרים שוכחות.
והכי מרתיח לשמוע אישה (!!!) מאשימה אישה אחרת שמוטרדת.
כולנו נשים וכולנו סובלות מחוסר צדק ודיכוי בעולם הזה מאז ומתמיד, מתי נהיה חברות ונתאגד ונדרוש את מה שמגיע לנו?
בקיצור, הגיע הזמן שנשמיע את קולנו, נתנגד ונצעק!!!

נשלח על ידי שיילי

אל תשתקו, אל תוותרו, אל תעברו בשתיקה על התנהגות פסולה

(הערת המערכת: זהו החלק השני של הדיווח של ארביב מהשבוע שעבר).

מדי פעם אנחנו רוצות להעלות על הכתב ולשבח את אותם שומרונים טובים וגברים זרים שגורמים לנו להרגיש בטוחות, ושהמרחב האישי שלנו והבטחון שלנו משנים להם והם מכבדים אותו. זהו אחד מן המקרים הללו. אתן ואתם מוזמנות לשלוח אלינו גם מקרים דומים, של התנהגויות שהיינו רוצות ורוצים לראות יותר.

ברחוב;

חייל, תל אביב, שדרות קינג ג'ורג', הולך עם חבר, מולנו הולכות (באותו כיוון) שתי בחורות בשמלות קצרות, בחור שהולך בכיוון ההפוך עובר אותן וטופח על הישבן של אחת מהן, היא קופאת לרגע וממשיכה והוא ממשיך ללכת כאילו כלום, אני תופס אותו ואומר "מה נראה לך שאתה עושה? אתה מכיר אותה בכלל?" הן בינתיים ממשיכות הלאה, "עזוב אותי, מה אתה רוצה?", "שלא תתנהג כך", "למה מה הבעיה?", חבר שלי מושך אותי ממנו "עזוב אותו כבר", והוא בורח, מאז אותה תקרית לא דיברתי עם אותו חבר שבטח עדיין לא מבין מה הבעיה.

בן 17, רמת גן, לבד, אמצע הלילה, אזור בני ברק של דרך בן גוריון, מימין בניין בשיפוצים ואין תאורת רחוב, מולי הולכת נערה עם תיק ענק, רגע לפני שהיא עוברת את הבניין מישהו מושך אותה בכח מהתיק ומנסה לגרור אותה לתוך הסמטה, אני צועק "היי, היי" ורץ לשם (עושה המון רעש עם הנעליים), היא מנצלת את הבלבול, דוחפת אותו ורצה, הוא בורח לסמטה החשוכה ואני בוחר שלא ללכת אחריו, מאז כל פעם שאני נזכר אני חושב שאם הוא פגע בעוד מישהי זה אשמתי שלא רדפתי אחריו בגלל שהייתי עייף והיה לילה וחשוך ואני פוחד מהחושך.

בן 23, הולך על חוף הים, טיילת תל אביב, נהנה מהגלים, ילדה קטנה שוכבת על מגבת ליד שמשיה שמתחתיה יש מלא צידניות, פתאום גבר מבוגר מוריד את בגד הים שלו ונשכב עליה, היא מתעוררת וצורחת, אני לא מספיק אפילו לחשוב על זה ומעיף אותו ממנה, הוא מנסה להאבק בי אבל אני דוחף אותו שוב ושוב לחול (קשה להיות יציב עם בגד ים בקרסוליים) בסוף הוא מרים את בגד הים ובורח, אני רואה שהילדה רצה למשפחה שלה, ממשיך ללכת, כבר לא נהנה כל כך מהגלים ומחליט ללכת הביתה.

בן 21, חייל לקראת שחרור, תחנת האוטובוס ליד הגן המשולש של הרכבת, שתי נשים יושבות על האבנים ליד התחנה, גבר בא ושולף את הזין שלו מולן, אני דוחף אותו וצורח עליו שכך לא מתנהגים ושהוא כלב כי כלבים הולכים עם ה… בחוץ, הוא כנראה נבהל כי הוא חצה את הכביש בריצה למרות האור האדום להולכי רגל, אני לעולם לא עובר באור אדום והוא כבר היה רחוק.

במועדונים;

אני הולך לבלות, לפעמים לבד ולפעמים עם חברים, אני לעולם לא אשכר בחורה כדי "לשחרר" אותה, זה מנהג שדוחה אותי כי אם היא לא רצתה אותי בלי האלכוהול אז למה שאני ארצה אותה כשהיא שיכורה?

בן 21, חוגג את החופש מהקביים אחרי סדרת פיזיותרפיה, במועדון תל אביבי, רוקד קצת, נח קצת, באחד משלבי המנוחה אני שם לב שבאזור הספות שאני משתמש בו מישהי נרדמה, חוזר לרקוד, חוזר לנוח, גבר בשנות הארבעים החליט כנראה שהיא לא צריכה את המכנסיים שלה, ועסוק בלהוריד אותם, אני שואל אותו מה הוא עושה, הוא אומר שהיא חברה שלו ושאני אעזוב אותם בשקט, אני אומר לו שהיא ישנה ושילך ממנה, הוא מנפח את החזה ונראה כאילו אנחנו עוד רגע הולכים מכות, אני מנער אותה מהכתף, היא מתעוררת ומגלה שהמכנסיים שלה פתוחים ומתחילה לצרוח על שנינו, אני גורר אותו משם ליציאה הוא דוחף אותי ובורח אני רואה שהיא מדברת עם הבאונסר ומחליט שהערב במילא נגמר בשבילי, יוצא מהמועדון והולך הביתה.

בן 16, מועדון בקריות, רוקד עם ידידה שלי, מישהו נצמד אליה מאחורה ומתחיל לשלוח ידיים לכל מקום, אני מעיף אותו ממנה ומתחיל פוגו שבסופו הגיעה משטרה כי כל פעם שהוא נעמד דרסתי אותו וחברים שלו הצטרפו וחברים שלי הצטרפו.

חשוב לי לומר שכשאני מתנגד להטרדות, הצקות ומפגעים חברתיים אני עושה את זה מתוך תחושת חובה ולא מתוך ציפייה לגמול, אני עושה את זה כי מפריע לי שהמרחב כל כך רווי אלימות וכל כך לא נעים וכשמציקים למישהי לידי אני מגיב כי זה מציק גם לי וזו פלישה גם למרחב האישי שלי ולא מתוך תחושת אבירות או חיפוש אחר כבוד (הכבוד שלי נרמס בכל פעם שאני עובר הצקה ולא מסוגל להגיב בגלל התמונות שעוברות לי בראש של תוצאות התגובה), לכן תמיד קשה לי לדבר אחר כך עם אנשים שאני עוזר להם, כי אני חושב שזו צריכה להיות הנורמה והתנהגות פסולה צריכה לקבל כל גינוי אפשרי, אז לא צריך לתת לי כבוד על הדברים שעשיתי עושה ואעשה למען מרחב ציבורי נעים ובטוח יותר, רוצים לכבד את המעשים, עשו כמוני, אל תשתקו, אל תוותרו, אל תעברו בשתיקה על התנהגות פסולה.

אם מישהי מזהה את עצמה בסיפורים, אני מקווה שהגבתי נכון, אני לא יודע להתנהג אחרת אני תמיד נעלם כי הסיטואציה מפחידה אותי ואני לא רוצה להתמודד מעבר להפסקת המפגע, לא שוכח אתכן ומקווה שכולכן חיות באושר ועושר עד היום.

אני נורא מתלבט אם ללחוץ על כפתור השליחה כי רוב הסיפורים הם לא שלי, אבל מרגיש שגם הסיפורים שלהן צריכים להשמע כי עד שהתערבתי הן עברו התעללות והצקה שאני בטוח שפגעה בהן, אולי לפי התגובות אני אכתוב עוד מקרים שהייתי עד או שותף להם.

תודה לאתר הזה (שנחשפתי אליו רק לאחרונה) שאומר לי שאני לא לבד.

נשלח על-ידי ארביב