"הנה, עכשיו יש לי את המספר שלך"

לפני כשנתיים חוויתי אירוע מסויים באוטובוס בירושלים. על פניו לא אירוע יוצא דופן במיוחד, ובזמנו הוא בעיקר גרם לי לאי נעימות אבל לא ממש חשבתי עליו כהטרדה מינית. עם הזמן ראיתי שהאירוע הזה עדיין מציק לי, ובעקבות קריאה ודיונים בנושא אני מבינה שמה שחוויתי היה לחלוטין הטרדה מינית שהשאירה בי תחושה לא נוחה הרבה זמן אחר כך.
הייתי בירושלים לפרק זמן מוגבל בשביל כמה סידורים, וישנתי אצל חברה. בבוקר הייתי צריכה לקחת קו מסויים בשביל הסידורים. יצאתי באיחור מהדירה וחששתי שאיחרתי את האוטובוס, אז שאלתי בחור אחד בתחנה אם הקו כבר עבר. הוא אמר שלא והתחלנו לדבר, לא משהו רציני, רק החלפנו כמה מילים כמו "הקו הזה תמיד מאחר קצת" וכד'. כאשר עליתי לאוטובוס הוא התיישב לידי. לא ממש רציתי לדבר איתו אבל גם לא הייתה לי שום סיבה לא לדבר איתו, הוא פתח בשיחה ואני עניתי. הוא הציג את עצמו ושאל איך קוראים לי, ואמרתי את שמי הפרטי. הוא שאל מה אני עושה בירושלים, אמרתי שאני שם לצורך סידורים. הוא שאל בת כמה אני. ככה השיחה התגלגלה כמה דקות. באיזשהו שלב הוא התחיל להעיר לי על המראה שלי – יש לך שיער יפה, אני אוהב בנות עם נמשים, דברים כאלה. חייכתי במבוכה אבל לא ממש ידעתי איך להגיב. הוא שאל אם אני רוצה לצאת איתו, אמרתי לא. הוא השתתק. בשלב הזה קיבלתי הודעה בטלפון ובדקתי אותה. הוא ביקש לראות שנייה את הטלפון שלי כי הוא רוצה לקנות דגם כזה, ואני בתומי הסכמתי. לפני שהבנתי מה קורה הוא התקשר מהטלפון שלי אליו ואמר "הנה, עכשיו יש לי את המספר שלך". לא ידעתי איך להגיב. רציתי לצעוק עליו אבל הייתי מאוד מבולבלת. למזלי בנקודה הזו הוא ירד מהאוטובוס ואני חשבתי שנפטרתי ממנו.
באותו ערב קיבלתי הודעה – בא לך לעשות משהו הערב? עניתי לו שאני לא מעוניינת, אל תיצור איתי קשר. ערב הבא קיבלתי הודעה נוספת – אני אאסוף אותך הערב בשמונה, נצא לשתות, תתלבשי יפה. בשלב הזה התאפסתי על עצמי, ואמרתי לו באופן חד משמעי שאני מבקשת שימחוק את המספר שלי ושאם הוא יצור איתי קשר שוב אני אתלונן במשטרה על הטרדה. הוא אמנם לא יצר איתי קשר שוב אבל בחודש הבא היה לי מספר חשוד של שיחות ממספר לא מזוהה.

אחר כך כעסתי על עצמי שלא הבהרתי לו בו במקום באוטובוס, מיד אחרי שהוא עשה את הטריק עם הטלפון, שזה לא לעניין. אני מניחה שתמיד נורא קל לחשוב שאת תהיי האסטרטיבית שתגיב ישר בסיטואציה, עד שאת בעצם בסיטואציה, וזה לא תמיד כזה שחור ולבן וברור. ובאיזשהו מקום אני גם הרגשתי הרבה זמן שסתם עשיתי פיל מעכבר – הרי הוא סתם החמיא לי קצת וזה לא כאילו הוא ניסה לדעת בי או משהו. אבל זה עדיין הרגיש לי מאוד כמו חדירה לפרטיות.

נשלח על ידי לילך

"אתה מוכן לא להצמד לי לתחת?"

זה קרה לפני מספר חודשים. נכנסתי לתחנה המרכזית בירושלים, כשצריך לעבור שתי בדיקות – תור חיצוני עם גלאי מתכות, ואז תור בתוך התחנה על מנת להעביר את התיק במכונת שיקוף. בתור בפנים למכונת השיקוף היה עומס והא/נשים עמדו צפופים. זה מצב רגיל לתור במכונת השיקוף. אבל הפעם הרגשתי שמישהו נצמד אלי מאחור באופן בלתי סביר. הסתובבתי בחצי ראש כדי לסמן לו שהוא נצמד אלי, מתוך מחשבה שאולי זה בגלל הצפיפות. לא רק שזה לא הפסיק, הוא ממש הצמיד את כל איברו לישבן שלי. התחלתי לרעוד ולבי התחיל לפעום בחוזקה. קרו לי דברים כאלה בעבר מיליוני פעמים. אף פעם לא הייתי מגיבה בגלל הפחד, השיתוק, והתחושה (הנוראית) ש"ככה זה". אבל בשנים האחרונות אני מודעת יותר, מהרהרת בזה יותר, מדברת על זה יותר, יוצאת נגד הטרדות כאלה ואחרות יותר. כל החיים הייתי משותקת ממקרים כאלה, אבל הפעם השתמשתי בכל המודעות והשיחות והידע והחיזוקים שצברתי בשנתיים האחרונות בנושא – והחלטתי להגיב על אף הפחד והשיתוק. הסתובבתי אליו, בחור כבן עשרים וחמש, וצעקתי – "אתה מוכן לא להצמד לי לתחת?". בכוונה השתמשתי במילה תחת, שיהיה בוטה בדיוק כמו מה שהוא עשה לי והניח שזה יעבור לו בשתיקה. הוא ענה לי בזלזול ובהמיות "מה את רוצה יא מטומטמת מי נגע בך?". גייסתי שוב את כל כוחותיי ועניתי, שוב בצעקה, "אתה. תזוז לי מהתחת". כולם הסתכלו אבל אף אחד/ת לא אמר דבר. פרפרתי מפחד כולי, אבל שמחתי שהגבתי. על אף תחושת הבדידות האיומה שבדבר.
ואז, פחות מדקה אחרי, לאחר שלקחתי את התיק ממכונת השיקוף, ניגשה אלי אישה כבת ארבעים, שלא היה לה קשר לבחור שהטריד אותי, ואמרה לי – "את ממש לא נורמלית, איך את מעזה להגיד דבר כזה. אין לך מושג על מה את מדברת". לי אין מושג על מה אני מדברת?!? בשלב הזה, כבר לא נותרו בי כוחות להגיב. הפעם היתה זו היא ששיתקה אותי. חצופה! לא היה לה מושג מה קרה לי. היא לא ראתה. היא לא הרגישה כמוני את ההיצמדות שלו אלי. אז מילא לשתוק ולא להגיב, אבל לבוא אלי ולהאשים אותי בזה שפתחתי את פי ולא שתקתי? זה היה מרתיח ומשפיל.
אני פשוט הסתובבתי והלכתי ממנה. תפסה אותי לא מוכנה.

שנים הכנתי את עצמי להגיב מיידית להטרדות.
עכשיו אני מבינה שאני צריכה להכין עצמי לא רק להטרדות, אלא גם לא/נשים שבזמן אמת, במקום לתמוך – מגנות את התגובה שלי בפומבי.

נשלח על ידי מורן בריר

הוא לחש לעברי: "אבל אני נהנה מזה"

נסיעה באוטובוס לא אמורה להיות מלחיצה כל כך…

לצערי הרב, הסיפור שלי מתחיל בתור ילדה קטנה, בת 6 בערך, על אוטובוס בירושלים. ישבתי ברביעייה ומולי אדם מבוגר. בלי להבין על מה אני מביטה, הוא חשף בפניי את איבר מינו ואפילו ליטף אותו מולי. אמא שלי שמה לב רק לאחר שזה קרה. אני לא זוכרת איך היא הגיבה ומה היא עשתה.

לפני כשנתיים עליתי על קו 480 (מירושלים לארלוזורוב) ולידי התיישב בחור לא מבוגר ממני בהרבה. בתחילת הנסיעה הוא לא פלש למרחב האישי שלי. הוא ישב במושב שלו ואני בשלי ולא הרגשתי מאויימת בכלל. ואז, נרדמתי. התעוררתי מהתחושה שמישהו מלטף את החלק החיצוני של הירך שלי. נבהלתי ולרגע חשבתי שדמיינתי את זה. הבטתי בו והיה נדמה לי שהוא ישן. לאחר מבט נוסף ידעתי שהוא מעמיד פנים. לא ידעתי מה לעשות. תמיד חשבתי שאני אהיה אותה בחורה שלא קופאת כשדבר כזה קורה לה, אבל קפאתי. אני עדיין מנסה להבין למה.

לאחר פחות משנה נסעתי באותו קו. הפעם כבר קצת נלחצתי כשבחור התיישב לידי. העברתי את הנסיעה עם תיק הגב שלי על חיקי. לא העליתי על דעתי שמי שיושב לידי ינסה להתחכך בזרועי לשם הנאה. לא ידעתי שאני צריכה להתגונן מפני זה. ברגע שהרגשתי שהוא נוגע בי, הערתי לו בנימוס, והוא הפסיק. הערתי לו גם בפעם הבאה, ואז הוא לחש לעברי: "אבל אני נהנה מזה". חלחלה עברה בכל גופי. ישבתי ליד החלון והוא ליד המעבר והרגשתי כלואה. מיד שאלתי אותו בקול רם אם הוא באמת כרגע אמר את זה. אנשים מסביבי כבר התחילו להסב את תשומת ליבם אליי, לטוב ולרע. הוא התכחש, אבל אני הייתי בטוחה במה ששמעתי. דרשתי ממנו לקום והוא קם. בשלב הזה התערבו שני אנשים: גבר שישב מאחורי מי שהטריד אותי וגבר שישב ליד מי שהטריד אותי, מעבר למעבר. האידיוט שישב מאחורה טען ש: "לא קרה כלום. סתם ילדה היסטרית". השני שאל אותי: "את בטוחה שאת לא מגזימה?". בשלב הזה התחלתי לבכות ושאלתי אותו אם יש לו בת. הוא ענה שכן. שאלתי אותו אם הוא היה רוצה שהיא תהיה במקומי עכשיו. הוא ענה שלא. מתברר שהוא היה שוטר שמטפל בדיוק במקרים כאלה. הבעיה היא שמי שהטריד אותי התברר כשוטר גם כן. חיילת נחמדה ישבה מלפניי והייתה מאוד תומכת. אותה אני זוכרת יותר מכל.

אני מציעה לכולנו, בנים ובנות כאחד, למצוא את הקול הפנימי שלנו ולאמץ אותו. אנחנו צריכים לנסות לא לפחד במצבים האלה. אנחנו צריכים להשתדל לעמוד על שלנו ועל הזכות שלנו להרגיש בטוחים במרחב האישי שלנו. תהיו נאמנים לעצמכם ולגוף שלכם ואני בטוחה שיהיה מי שיעודד אתכם ויתמוך בכם.

נשלח על ידי ק.

רציתי לדחוף אותו אבל פחדתי שזה יתפרש כעידוד

אתמול, בדרך לעבודה, קו 19 לא מלא מדי, מצאתי מקום מייד כשעליתי והתיישבתי בו, בסוף יחסית ליד החלון. כמה תחנות אחרי התחנה שלי עולה גבר צעיר ומתיישב לידי. כביכול שקוע בלפטופ שלו, הוא מהר מאוד נפרש בלי בעיה אל תוך המושב שלי. אני מתחילה להדבק אל החלון יותר ויותר, ומקרינה אי נוחות אינסופית. כמובן שזה לא עזר, הוא הלך והתפרש יותר, ונצמד אליי יותר, בדרך שהיה ברור שהיא מכוונת. קפאתי לגמרי. רציתי לדחוף אותו אבל פחדתי שזה יתפרש כעידוד. רציתי להגיד משהו אבל לא ידעתי מה ולא הייתי בטוחה שהוא מבין עברית. חוץ מזה המרחב הציבורי בירושלים כ"כ עוין שפחדתי שחצי אוטובוס יתחיל להתערב, לאו דווקא לטובתי. קמתי הרבה לפני התחנה שלי ורק אז דחפתי אותו קצת, והוא בהה בי במבט מופתע, כאילו שההתנהגות שלי לא נורמלית. הייתי כ"כ מעורערת ששכחתי את הצעיף שלי באוטובוס.

נשלח על-ידי דנה

תשמור את ההערות שלך לעצמך

ביום ראשון בערב המתנתי לאוטובוס בתחנה שליד הכיכר. יצאתי מהבית במהירות רבה יחסית כי פחדתי לפספס אותו, ולכן לא הספקתי למרוח אודם. הגעתי לתחנה, התיישבתי, ראיתי שאין את הקו המיוחל באופק והחלטתי שאשלים את האיפור בו במקום. בעודי מוציאה את המראה והשפתון מהתיק התיישב לידי אדם מבוגר, בערך בשנות השישים-שבעים לחייו, מצוייד בסיגריה ובבקבוק בירה. אני מאוד רגישה לעישון (שכבר אסור על פי חוק בתחנות אוטובוס, אגב) ולכן שקלתי לקום מיד, אבל כבר הייתי באמצע ההתארגנות, אז אמרתי לעצמי "ניחא". כשהתחלתי למרוח את השפתון שמעתי אותו אומר "את יפה באופן טבעי, את לא צריכה את זה". המשכתי למרוח את האודם ועניתי לו "אני אעשה מה שאני רוצה ואני אודה לך לא להעיר לי הערות". "את בטוחה?" הוא שאל, "כן" עניתי לו. הכנסתי הכל לתיק ויצאתי מחוץ לתחנה בהפגנתיות. הייתי אולי נשארת לשבת לולא עישן וחשבתי אפילו להעיר לו על זה, אבל האוטובוס שלי בדיוק הגיע.
נכון, אתה אדם מבוגר, אבל עדיין אין לך זכות להגיד לי מה לעשות. בנסיעה חשבתי שלו היה מדובר בגבר שעושה משהו לצורך שיפור הופעתו, האדם הזה וודאי לא היה מעיר לו. ברור לי שהוא הרגיש בנוח לחוות את דעתו משום שאני אישה (צעירה) ולכן מותר לו לחנך אותי. אז לא, לא תודה. תשמור את ההערות שלך לעצמך.

נשלח על-ידי ריטה

אין לי אפילו את שם הנהג או מספר המונית כדי להתלונן

בלילה שבין 4/10-5/10 עצרתי מונית ברחוב אבן גבירול פינת ז'בוטינסקי בסביבות 1 בלילה. מרגע כניסתי למונית הנהג לא הפסיק להחמיא לי על החיוך היפה שלי ולשאול למה אני חוזרת הביתה כל כך מוקדם ואם לא בא לי לבלות. כשאמרתי לו שאני חוזרת הביתה לבעלי אז הוא שאל כמה זמן אני נשואה ואם לא מתחשק לי הרפתקאות לפעמים. הוא המשיך לספר לי שהוא נשוי כבר חמש שנים אבל שהוא מאד אוהב הרפתקאות כי אחרת משעמם בחיים. כמובן שהרגשתי מאד לא נוח אבל לשמחתי אני גרה במרחק של פחות מעשר דקות נסיעה אז פשוט סבלתי בשקט. כשהגענו ליעד הוא נקב במחיר שנשמע לי גבוה עבור הנסיעה אז ביקשתי קבלה. רק אחרי שיצאתי מהאוטו הסתכלתי בקבלה וראיתי שהוא נתן לי חתיכת נייר ריקה שלא כתוב עליה כלום מה שאומר שאין לי אפילו את שם הנהג או מספר המונית כדי להתלונן.

נשלח על-ידי איילת

זה היה קורה הרבה, הרבה פחות, אם לא הייתי אישה

אני רוצה לדבר על תופעה שמאוד מטרידה אותי, תמיד, אבל במיוחד בתקופה האחרונה. זה לא קשור למין, ואני אפילו לא בטוחה שזו נחשבת הטרדה, אבל בדבר אחד אני בטוחה: זה היה קורה הרבה, הרבה פחות, אם לא הייתי אישה.

כמעט כל יום קורה מצב שבו אני יושבת בתחנה, ממתינה, עייפה וכאובת רגליים לאחר יום עבודה, ומגיע מישהו, מתיישב ומדליק סיגריה.
לפעמים אני מבקשת מהם שיעברו לעשן בחוץ כי זה מפריע. אף פעם הם לא עושים את זה. מישהו אחד פעם העיף בי מבט מפשיט מגעיל אחרי ששאלתי, ולא אמר מילה, רק המשיך לעשן ולנשוף את העשן אליי לפרצוף. קמתי והתרחקתי, למרות שהיה חם ולא היה צל מסביב וכאבו לי הרגליים.
עכשיו זה כבר מעוגן בחוק, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת.
והכי מעצבן אותי זה שאני יודעת, בוודאות, שאם גבר היה מבקש מאותם מעשנים לכבות את הסיגריה או לזוז, התגובה היתה שונה. גברים מכבדים גברים, אבל לא נשים. אם הייתי גבר הייתי פוצה פה הרבה יותר, לא הייתי סותמת את הפה מפחד לחטוף מכות או הערות מבזות. ברוב המקרים אני מעדיפה לקום ולזוז למרות אי הנוחות שלי, כי אני מעדיפה את זה על פני קללות ומבטים שכבר חטפתי בעבר.
אבל מה אני, בסך הכל? בחורה צעירה, קטנה, לא גבוהה במיוחד? מה זה שווה? מה אני מול גבר עם הר של אגו וסיגריה? כלום.

נשלח על-ידי אסמטית לשעבר

מי יאמין לי

הייתי חיילת, עליתי על אוטובוס עמוס מאוד מאוד בפתח תקווה.
מאחורי עמד גבר שלא הצלחתי לראות את פניו, אבל הוא נצמד אלי בצורה כזו שהיה ברור שמדובר בגבר עם זקפה.

ברגע הראשון הייתי נבוכה בשבילו, באמת היה צפוף מאוד באוטובוס. ניסיתי להסתובב ימינה – הוא זז איתי ימינה. ניסיתי לזוז משם – לא יכולתי בגלל העומס וכי הוא זז איתי. ניסיתי להסתובב שמאלה – שוב, מסתובב איתי שמאלה. הבנתי שזה מאוד מכוון. זה נמשך לאורך כמה תחנות. מסביב המון אנשים, והוא נצמד אלי למרות נסיונות ההתחמקות שלי במשך דקות ארוכות.

אולי אתם שואלים את עצמכם למה לא צעקתי עליו ולא העפתי אותו ממני,

אז אלו המחשבות שעברו לי בראש:
- קודם כל חשבתי שאני מדמיינת וגם אחרי שזזתי לצדדים והוא איתי, המשכתי לחשוב "מי יאמין לי".

- האשמה עצמית: אולי הוא מניח שזה בסדר מבחינתי – וכל עוד לא אמרתי שלא, הוא מבין שאני מסכימה.

- מה אני לובשת? אני לובשת מדים, השרוול מקופל מעלה, אולי זה נחשב חשוף מבחינתו, מפתה. בדיעבד זה נראה לי מגוחך, אבל זה מה שעבר לי בראש, ואחת הסיבות לכך שלא צעקתי (בפעם הבאה שאתם שואלים או מעירים על מה שקורבן תקיפה לבשה – תזכרו שאולי קורבן עתידי שומעת את זה, וכשזה יקרה והיא לא תצעק, ויהיו לה ספקות אם זה לא בעצם באשמתה – יש לכם חלק בזה, כששאלתם מה ההיא לבשה).

- ושאין לי לאן לברוח. כי כולם היו דחוסים שם. וכדי להעיף אותו ממני הייתי צריכה לעשות סצנה – לצעוק עליו או להסתובב ישירות עם הפנים אליו ולהגיד לו שיפסיק להיצמד. ומי יאמין לי. יחשבו שאני המוזרה, או אפילו יצדיקו אותו, שזה הגיוני שלגבר מבוגר יש זקפה ליד חיילת צעירה. ולכי תסבירי שהוא זז איתך כשניסית להתחמק, וגם אם יבינו שזה בכוונה, מי אומר שלא יצדיקו אותו, הוא הרי לא פוגע בך (הוא באמת לא גרם לי נזק), רק נצמד, מה את לא מבינה שגם לגברים מבוגרים יש צרכים? ולמה את משפילה אותו בציבור כשאת מדברת על הזקפה שלו שהרגשת? קחי את זה כמחמאה, מה את לוקחת קשה.

ולמה באמת אני לוקחת קשה?
הרי הוא לא פוגע בי בשום צורה. בעצם, מפריע לי יותר שאני לא מסוגלת לצעוק עליו. שהוא יצר סיטואציה חברתית בה כביכול אני וכל האנשים מסביב מסכימים בשתיקה לשימוש הזה בגוף שלי, כי זה נעשה בציבור ואף אחד לא אומר לו להפסיק, ואני חוששת שאם אצעק לא יאמינו לי ובעצם יסכימו לכך שהוא נצמד אלי וזה בסדר מצידם של האנשים באוטובוס. העובדה שאני מנסה לזוז משם ולא מצליחה היא לא מספיק "סירוב" בעיניו (למרות שאם כל התקשורת בינינו היא היצמדות, אז לנסות לזוז ממנו זה סירוב באותה שפה). מפריע לי שאני שותקת ולא מצליחה לדבר. זה הכי גרוע. אני מרגישה שמשתיקים אותי אבל בעצם משתיקה את עצמי, כי אני מניחה שלא תהיה לי תמיכה חברתית מינימלית כדי לחמוק ממנו. ולכן אני נשארת שם, בעומס, היכן שהוא יכול להמשיך להיצמד אלי במשך די הרבה תחנות.
בעצם, נלקחת ממני האוטונומיה על גופי. זה חשוב, כי תמיד כשמדברים על הטרדה ותקיפה מינית (ואני בספק אם מה שהוא עשה נחשב אפילו פלילי), מדברים על מין – וזה לא נכון. הפשע הוא נגד האוטונומיה שלי לבחור את הסיטואציה המינית בה אני רוצה להיות. ההטרדה היא בכך שהוא לא שאל אותי, שהוא לא היה קשוב לסירוב שלי בכך שניסיתי להתרחק ממנו, ושהוא בעצם עשה בי שימוש בלי לערב את הרצון שלי.

אחרי דקות ארוכות של היצמדות מצידו, העומס באוטובוס קצת שכח ואני התרחקתי ככל יכולתי, נרגעתי, עניתי לעצמי על כל התהיות את התשובות הנכונות (ההיסטוריה הפמיניסטית על רגל אחת – זה לא מה שלבשתי, וזאת לגמרי אשמתו, ומגיע לי שיאמינו לי ויתמכו בי) – ועדיין לא יכולתי להביא את עצמי להתעמת איתו בקול רם למרות שהוא עדיין ישב בתוך האוטובוס.

הרגשתי שבשביל עצמי / ההיסטוריה אסור לי לעבור על זה בשתיקה גם אם אני לא מסוגלת להביא את עצמי לדבר איתו.
אז כתבתי לו פתק, בערך במילים האלה:
"יש לך ילדים?
אני מקווה שאף פעם אף אחד לא יצמד לילדים שלך כמו שאתה נצמדת אלי קודם."

(למרות שאני מאוד מקווה שאין לו ילדים… כאמור, זה נעשה יותר בשבילי מאשר בשבילו).
נתתי לו את הפתק הזה שניה לפני התחנה שלי, הוא הסתכל עלי מוזר (רוצה להאמין שפתאום קולט שאני אדם עם קול ולא רק כלי לשימושו), לא חיכיתי לתגובה אלא ירדתי. עדיין פחדתי מסצנה באוטובוס.

אני רוצה להאמין שהוא לפחות התבייש במעשיו.

היה חשוב לי מאוד לא להתבייש בעצמי, להבהיר לעצמי שלא עשיתי שום דבר רע, לספר באותו היום לחברים ולמשפחה, לקבל חיזוקים מהסביבה שלי שיעזרו לי להתמודד עם התחושה הזאת של השתיקה. זה מאוד עזר, מצד שני, אם הם לא האמינו הם לא היו אומרים לי בפני.

אמרתי לעצמי שאולי אם זה יקרה שוב יהיה לי אומץ להגיד לו משהו, שאולי כן היתה לי תמיכה מאנשים טובים על האוטובוס.
אבל די ברור לי שזאת תקוות שווא, כי גם חברים שלי צידדו באמירה ש"אין לרדוף גבר רק כי יש לו צרכים והוא התחיל איתך" ("יאללה יאללה") ביחס להטרדה מאוד ברורה שהתפרסמה לאחרונה ברשת. אז כנראה טוב ששתקתי ולא צעקתי, כי ממילא לא היו מאמינים לי.

נשלח על ידי חן

מי נתן לך אישור לגעת בי?

אתמול בצהריים יצאתי מהבית שלי בצפון ת"א ועליתי על אוטובוס של אגד לכיוון מרכז העיר. הגשתי לנהג את הכסף לנסיעה וכאשר הוא הגיש לי את העודף, הודיתי לו בנימוס.

הנהג כנראה קיבל את המילה "תודה" כהזמנה או אישור, ובתגובה תפס את פרק כף ידי, אמר "תודה לך" ולא שחרר אותי במשך מספר שניות.

מודה – קפאתי במקום. במספר השניות שעברו עד שהוא שחרר אותי, התכוונתי לצעוק, לדרוש את השם שלו או לפחות לרדת מהאוטובוס, אבל לא עשיתי כלום. כש"שוחררתי", התיישבתי באחד המושבים האחוריים וניסיתי לחשוב מה לעשות הלאה. כשהצלחתי לסדר קצת את המחשבות, רציתי לקום ולצעוק – אבל אז חשבתי על זה שאולי הנהג סתם היה ידידותי מידי (מי נתן לך אישור לגעת בי?). רציתי לדרוש את השם שלו ולהודיע לו שאני מתכוונת להתלונן עליו, אבל חשבתי שאולי אם הייתי מתלבשת אחרת זה בכלל לא היה קורה (מי נתן לך אישור לגעת בי?). אחרי זה חשבתי שאם אתלונן ואעמוד על שלי, הנהג עלול לאבד את עבודתו, ואולי המשפחה שלו תסבול, ואולי אני גוזלת ממנו פרנסה ואולי אני מגזימה ואולי, ואולי, ואולי (מי נתן לך אישור לגעת בי?).

בסופו של דבר ירדתי מהאוטובוס בלי לעשות כלום. הגעתי לידיד וסיפרתי לו מה קרה, והוא עודד אותי להתלונן, כפי שהחלטתי במספר דקות ההליכה עד לדירה שלו. כיוון שקו התלונות של החברה נסגר מספר דקות לפני שהחלטתי על כך סופית, כתבתי תלונה בדף של אגד בפייסבוק. לאחר 24 שעות של התעלמות חיננית (יותר או פחות) מצד מפעילי העמוד (תוך שהם טורחים להעלות לעמוד פוסטים אחרים, כמובן) והפצרה מצידי ומצד מספר אנשים נוספים להתייחס להודעה, זכיתי למענה (אותו ניתן לראות גם בקישור המצורף):

"יעל שלום,

ראשית אנו מבקשים להודות לך על שאת מסייעת בידנו בכך שאת מצביעה על מקרה חריג ביותר שיטופל לחומרה ובוודאי שאינו משקף את התנהגותם של כלל נהגי אגד.

נודה לך מאוד באם תעבירי אלינו פרטים על הנסיעה: תאריך וכיוון הנסיעה, על מנת שנוכל להפנות את הנושא לטיפול ועדת הפיקוח של אגד.”

ניחוש שלי? המקרה אכן יופנה לוועדת הפיקוח, הנהג יכחיש ולמען סגירת התלונה הם ישלחו התנצלות מעומק הלב. פסימי? אולי, אבל בכל מקרה – אמשיך את הלחץ עליהם עד לקבלת מענה הולם.

זכיתי, אמנם, להרבה תמיכה מהסובבים אותי (ולא רק), אבל הדיון שמתנהל גם עכשיו בעמוד של "אגד" מעלה כמה שאלות משמעותיות. מספר אנשים דנים ביניהם על ההבדל בין הטרדה ("תקיפה") ל"הטרדה מינית" ומה בעצם קרה שם, ואנשים נוספים אמרו לי "לתת לו סטירה ולא לאכול את הראש" – כאילו שאני, אדם לא אלים מטבעי, אמורה להכות אדם זר, גדול ממני לפחות פי שלושה, וכאילו שזה הפתרון למשהו בכלל.

חשוב לציין שבמקרה הנוכחי לא הרגשתי סכנה "אמיתית" – בגלל השעה ובגלל נוכחותם של עוד מספר אנשים (שאולי פשוט לא שמו לב) על האוטובוס, אבל זה לא באמת משנה, נכון?

נשלח על ידי יעל

"ורחוב בין רגלייך?"