מדברות על הטרדה מינית כתרגיל פרסומי להעלאת הרייטינג

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

סרטון ההטרדה המבוים של אפרת גוש מהשבוע שעבר עורר הדים רבים ברחבי הרשת – החל מהחשש הראשוני שמדובר בהטרדה אמתית, וכלה בתחושות השונות שעלו עם הידיעה על כך שמדובר בתרגיל פרסומי עבור התוכנית והערוץ.

השבוע כתבה לנו ניבה:

בעבר דיברנו על התעלמות מהטרדות רחוב כמדיניות עסקית. ההטרדה המבוימת אמנם התרחשה בבית פרטי, אבל השימוש בה כטריק שיווקי שהיה ציבורי באופן מכוון, והמילים שכתבה לנו ניבה גרמו לנו לתהות – האם שיווק וטובת העסק גוברים בכל מקרה על זכותם של כל לקוחה וצרכן (גם אם פוטנציאליים) לדעת שלא מוכרים את זכויותיהם כקידום מכירות או כמדיניות עסקית? האם ניתן לדרוש מעסקים שלא יעלימו עין מהטרדות מיניות, ושלא יעשו בהן שימוש כדי להגדיל את הרייטינג? ואם כבר מתמחרים את הזכות שלנו לנוע במרחב ציבורי או פרטי ללא הטרדות לעומת טובת העסק, אפשר לדעת כמה זה עולה, בדיוק?

מדברות על התעלמות מהטרדות כמדיניות עסקית

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

לפני זמן מה, נחתה במערכת האתר התגובה הבאה מאת עדו, בתגובה לדיווח בו סיפרה המדווחת על עובד בפאב שלא בא לעזרתה וסרב להתערב:

אכן כל הכבוד. אני רק רוצה להרחיב כאן בנקודה צדדית:
למרות שאני לא בליין פאבים ולא מכיר את התחום אני כן מבין (מעט מאד) בעסקים. הפאב הוא עסק וככזה הוא רוצה לקוחות, אם השומר בפאב יעיף אנשים 'רק' כי התנהגו בגסות לבחורות תהיה לו בעיה – העסק שלו יהיה ריק מהר מאד. זה אולי לא יפה אבל זו האמת, כל עוד לא דחפו לך ידיים או משהו קשה לי להאמין שבעל עסק יזרוק את הקליינטים שלו החוצה, הוא צריך להרוויח וההתנהגות שלהם למרבה הצער לא הייתה חריגה מספיק.

עדו מעלה כאן נקודה מעניינת: האם, במקרים מסויימים, יותר "משתלם" לבתי עסק לשדר הסכמה שבעצימת עין למקרי הטרדה? למשל, אם ההטרדה היא לא הטרדה מינית על פי החוק, אולי עדיף לבעל\ת העסק להפסיד לקוחה אחת, מאשר חבורת גברים שכנראה תשתה ותאכל יותר? והאם, מהצד השני, יש מחיר להמנעות מתגובה?

ומה לגבי האחריות של בעל\ת העסק כלפי הלקוחות? האם יש תחומים שבהם חשיבה עסקית מפסיקה להיות לגיטימית?

"דברי במספרים, גברת": על הטרדות של יחידים והטרדות של קבוצות

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

פעמים רבות הטרדות רחוב לא מתרחשות רק בין המטריד והנפגעת, אלא גם בהקשר שבין מטריד, מוטרדת וקבוצה רחבה יותר של א/נשים. האם מנסיונכם ומניסיונכן ההטרדות שונות כאשר מדובר במטריד בודד מול מטרידים או מטריד שמגובה בחבורה (שתומכת בו, או לפעמים, מתעמתת עמו)? האם התגובה שלנו להטרדות שונה כאשר אנחנו לבדנו, או כאשר אנחנו עם חברה או קבוצת חברים? אם זה משנה את התמונה, או שאין למספרים שום השפעה על ההטרדה עצמה?

מדברות על זה שהגבנו. אז?

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

אנו שמחות לראות יותר ויותר נשים וגברים המגיבים להטרדות רחוב באופן אקטיבי. בשיחות בינינו, מספר סיפורים אישיים של צוות האתר וחברותיהן, כמו מספר דיווחים שפורסמו כאן, העלו נקודה שחזרה על עצמה מדי פעם: הטרדות אשר בהן לא משנה כיצד הגבת – וגם אם הגבת בצורה הטובה ביותר האפשרית מבחינתך – עדיין הרגשת זוועה אחרי, כאילו לא הגבת בכלל. אחרי כמעט עשרה חודשים בהם האתר פעיל, רצינו לשמוע מכם ומכן: האם גם אתן נתקלתן בתחושה הזו? מה יכול לעזור? האם גם אתם נתקלתם במצבים שבהם לא משנה איך תגיבו, תמיד תרגישו בהם אותו הדבר ללא כל הבדל שהוא? ומה ההבדל אצלכם בין המצבים הללו לבין המצבים שבהם פעולה מצדכן/ם עוזרת בתחושה שלאחר ההטרדה?

מדברות על הקשר בין פמיניזם למאבק בהטרדות רחוב

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

זה לא סוד שמובילות המאבק בהטרדות הרחוב הן לרוב נשים בעלות אידיאולוגיה פמיניסטית. זה גם לא באמת מפתיע – ההטרדה נתפסת כסממן של שוביניזם על ידי רובנו, ולכן המאבק בה הוא פמיניסטי. כפי שנאמר בתגובה של תמר:

יתרה מכך, האם ייתכן ששיוך המאבק לפמיניזם מרתיע נשים שלא מגדירות עצמן כפמיניסטיות מלהתלוננן כנגד הטרדות רחוב, גם אם הן מתנגדות להטרדה כשלעצמה? כפי שמנסח זאת חגי:

ואם זה המצב, האם אין זה מתפקידנו כפמיניסטיות לתקן את השם הרע והלא-מוצדק שיצא למאבק הפמיניסטי, ולנצל במה זו על מת להנגיש עקרונות כלליים של שוויון נשים וזכויות נשים לכלל האוכלוסיה?

מדברות על תגובה "נשית" ותגובה "גברית" להטרדה

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

אחת הסוגיות שעולה תדיר בדיונים ברשת על הטרדת רחוב היא התגובה של המוטרדת לסיטואציה. פעמים רבות נשאלת השאלה למה ההטרדה גורמת לתחושות להן היא גורמת, למה המוטרדת פעלה בצורה כזו ולא אחרת ולמה המקרה השאיר בה את המשקעים שהשאיר.

האופי של אותם דיונים עשוי ליצור את הרושם שתגובה להטרדת רחוב היא עניין מגדרי – כלומר, שנשים, כקבוצה, מגיבות בצורה מסויימת בסיטואציות הללו, ואילו (מגיבים) ממגדרים אחרים מגיבים לסיטואציות דומות בצורה שונה, ואולי אף "הולמת" יותר.

עם זאת, מעט העדויות שהגיעו אלינו מגברים או להטבא"קים מציירים תמונה אחרת – גם הם מתארים תחושות ותגובות דומות לאלו שמתארות הנשים. למשל, גברים שהוטרדו בשירותים ציבוריים מספרים על חוסר בטחון בפרשנות שלהם את המתרחש, חוסר יכולת להגיב ותחושת פגיעה בעקבות האירוע – בדומה לדיווחים של נשים.

אם כך, האם לדעתכם אנשים ממגדרים שונים אכן מגיבים באופן שונה להטרדות, או שרוב האנשים מגיבים בצורה דומה? מה גורם לתגובות השונות, אם ישנן, ומה מאפיין אותן? ואם כולנו פועלים באופן דומה – מה מקור התפישה שלתגובות הללו יש קשר למגדר?

מדברות על מה הרשויות יכולות לעשות כדי להפוך את המרחב לבטוח יותר עבור נשים

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

לפני כשבועיים פרסמנו את הדיווח לילה לבן של עלמה. במהלך שהפתיע גם אותנו, מטה ההסברה של עיריית תל אביב השאיר בבלוג את התגובה הבאה:

שלום עלמה

קראתי את דברייך. אני כואב ומצטער על מה שעברת ומבקש לעדכן אותך שאתמול אישרנו את הגברת התאורה ברחובות דרום העיר בהשקעה של מיליון וחצי שקלים.
בנוסף נפעיל פרויקט מצלמות אבטחה ונשקיע חצי מיליון שקלים בתגבור הפיקוח העירוני באיזור.

בברכה,
רון חולדאי
ראש עיריית תל אביב-יפו.

אם כך, מה דעתכם על המהלך? האם הוא עתיד לשפר את תחושת הבטחון של נשים במרחב הציבורי? ובאילו עוד צעדים יכולות הרשויות לנקוט כדי לעשות את הערים בטוחות יותר?

הבהרה: למרות שהתמריץ לפתיחת דיון זה הגיע מהתגובה של מטה ההסברה של עיריית תל אביב, אנו מעוניינות בדרכים בהן נתן ליצור מרחב בטוח עבור נשים בכל מקום ישוב.

מדברות על העלאת המודעות להטרדות רחוב

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

כולנו מכירות את זה. אנחנו מספרות לחבר\ידיד\קולגה\אח\אבא\אחות על האיש שצעק לנו\נסע לידנו לאט לאורך כל הרחוב\אונן\השמיע קולות מציצה כשעברנו לידו. הם מסתכלים עלינו בראש נטוי ומבט מלא ספקות לכל אורך הסיפור, וכשאנחנו מסיימות הם עונים "את בטוחה שלא דמיינת את זה\שזו לא מחמאה בעצם\שאת לא מגזימה"?

לדבר על הטרדות רחוב זו בעיה.
זו בעיה כי כשאת מספרת לא מאמינים לך, ואם לא מאמינים לך את לא רוצה לספר, ואם את לא מספרת – נו, אז איך נדע?
זו בעיה כי זה נושא עדין וכי הגבול בין העלאת המודעות ליצירת ניכור הוא דק.
זו בעיה כי אם לא חווית את זה, קשה לך להבין על מה הרעש, ולפעמים גם אם חווית את זה, קשה לך להבין ממה אחרות מתרגשות.

אז איך עושים את זה, בעצם?
איך אתן התחלתן לדבר עם הסביבה הקרובה שלכן על החוויות שלכן? אילו תגובות קיבלתן, ואיך התמודדתן איתן?
ואיך אנחנו, כקבוצה, יכולות להעלות את המודעות לבעיה תוך המנעות מיצירת אנטגוניזם לחוויות שלנו ולמטרה שאנחנו מנסות להשיג?

מדברות על התגובה הנכונה להטרדות רחוב

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

בחורה לא צריכה להיות חדת הבחנה במיוחד כדי לשים לב שבימים כתיקונם אנחנו נמנעות מפרסום תגובות שמכילות המלצות לפעולה ("את מוכרחה ללכת למשטרה ומיד!"), מחשבות שבדיעבד על פתרונות יצירתיים בזמן ההטרדה ("אם היית בועטת לו בביצים ומעקמת לו את האף ימינה הוא היה מבין מה זה!"), או הצעות עזרה. פעמים רבות לא פרסמנו תגובות כאלה (או ביקשנו מכן לערוך אותן) למרות שההצעות שבהן היו טובות^[1]. הסיבה העיקרית לכך היא שאנחנו חוששות שתגובות כאלה ייתפסו כביקורתיות כלפי מעשיה של המדווחת בזמן האירוע או בעקבותיו וייצרו עליה לחץ לפעול בדרכים שאינן נוחות לה.

אבל, כרגיל – אם לא נדבר על התגובות שלנו כאן, אז היכן?

אם כך, האם אתן חושבות שיש תגובה נכונה להטרדה? האם יש תגובה אחת שמתאימה תמיד? ואולי יש סיטואציות שבהן עדיף לא להגיב כלל? ואם כן, איך מזהים אותן?

ומה לגבי לימודי הגנה עצמית ו\או מענה אלים בזמן ההטרדה? האם אלימות היא סוג של פתרון, או שבעצם הפניה לדרך הזו אנחנו יוצרות בעיות חדשות?

והמשטרה – להתלונן, או לא להתלונן – זו השאלה. ואם הסיכוי שהמטריד ייתפס הוא ממילא נמוך, איזו תועלת תצמח לנו מכך?

ולבסוף, אחרונים וכלל לא חביבים – מה עושים כשהאנשים בחוג החברתי שלנו הם-הם המטרידים? בוחרים לשלם את המחיר ומעירים, או חורקים שיניים ושותקים?

^[1] למעשה, במקרים כאלה אנחנו שואלות את המדווחת אם היא מעוניינת בתגובות ורק אם התשובה חיובית הן מתפרסמות, כפי שקרה כאן.

מדברות על מה שבין העצמה ושיח קורבנות

תזכורת: מדברות על זה הוא דיון עם כללים שונים במקצת.

כפי שציינו פעמים רבות מספור, אחת ממטרות האתר היא העלאת המודעות לתופעת הטרדות הרחוב וזאת על ידי הצפתה לפני השטח. היום, לאחר מספר חודשי פעילות בהם פורסמו מאות דיווחים שזכו לאלפי תגובות ולעשרות אלפי צפיות, אנו מאמינות שעשינו צעד גדול בכיוון זה וכשכל אותם דיווחים פרושים וגלויים לפנינו, קשה הרבה יותר לדבר על תופעת שוליים ואירועים חד פעמיים.

עם זאת. אופי העיסוק שלנו בתופעה מציב בפנינו גם לא מעט בעיות.

ראשית, האתר מזמן לקוראות ולקוראים חוויה קשה. אוסף האירועים שרוב הקוראות מכירות כחוויות נפרדות, כמעט אגביות, כאלה שאין בינהן חוט מקשר בשגרת היום יום שלהן, מקבל שם והופך לתופעה שהן חלק ממנה. והגברים – הגברים מגלים עולם חדש שלא ידעו על קיומו. רבים עשויים למצוא את הכמות האדירה של הדיווחים והחומרה של חלקם קשים לעיכול, ואנו גילינו שהתגובות (גם של עורכות האתר) משתנות מאדם לאדם. חלקנו מוצאות נחמה וחיזוק באתר ובידיעה שאנחנו לא לבד. חלקנו פיתחנו אסטרטגיות להתמודדות ולמדנו לשים לב להתנהגות שלנו כמו גם להטרדות שחווים אנשים סביבנו. חלקנו נעשינו רגישות יותר – כל יציאה לרחוב מלווה במודעות מוגברת או בפחד משתק שקשה להתגבר עליו. חלקנו פיתחנו אדישות תהומית גם כלפי מה שבעבר היה נחשב על ידינו כהטרדה.

כל השינויים הללו הם שינויים פנימיים בעיקרם במובן הזה שהיכולת שלהם להשפיע על המציאות בשטח היא מוגבלת בהיקפה ובאפקטיביות שלה. סביר להניח שמטרידי רחוב לא יקראו באתר, ואם יקראו בו, לא יבינו על מה כל המהומה. גם הקוראת המודעת ביותר עדיין עשויה לחשוש מהליכה ברחוב סואן או נסיעה באוטובוס, והיכולת להגיב, גם אם משפרת את ההרגשה האובייקטיבית, עשויה לעתים להעמיד אותנו בסכנה גדולה. מהצד השני, הקריאה עשויה ליצור תחושה מרפת ידיים כאילו קיומן של הטרדות רחוב הוא מצב קבוע שלא נתן לשנותו ולכן אין גם טעם לנסות. היא עשויה לגרום לנו לחשוב שאין לנו יכולת להשפיע על מה שקורה, ולכן גם אין לנו אחריות לנסות לעשות זאת.

אם היכולת של השינוי הפנימי להשפיע מוגבלת, במה הועילה הקריאה באתר? מה בכלל אפשר לעשות עם מודעות כשהמציאות של ההטרדות "גדולה" יותר וקובעת את השורה התחתונה? האם ייתכן שכל תרומתה של המודעות הוא בפגיעה בתחושת הבטחון הסובייקטיבית של הקוראות? האם התגובה שלנו היא רצויה ובריאה או שהיא תגובת יתר שנוצרה כתוצאה מחשיפה גבוהה מהרגיל לתיאורים קשים? האם העובדה שיש לנו מקום לפרוק בו את התחושות שלנו לגבי אותן חוויות מאפשת לנו להמנע מלהתמודד עמן בעולם האמיתי?
והאם יש אמצע – זה נראה כמו שיח קורבנות, אבל זו בעצם העצמה לטווח הרחוק?