שוב כשהייתי בת 15 ישבתי באוטובוס והתיישב לידי איש די מבוגר. קצת אחרי שהתחילה הנסיעה היד שלו "נפלה" על הירך שלי ואני בתמימותי חשבתי שהוא זקן ועייף ושהוא לא שם לב. כמה רגעים אח"כ הוא התחיל ללטף לי את הירך. הייתי בהלם וקפאתי לגמרי ופשוט לא ידעתי מה לעשות. לקח לי זמן שנראה כמו נצח להבין שאני צריכה להגיד לו משהו. לקח לי עוד נצח כדי להגות את המילה "סליחה?" הוא קם מיד וירד מהאוטובוס.
ושוב כשהייתי בת 15 ישבתי באוטובוס והתיישב לידי מישהו נניח בן 40. הוא התחיל לדבר איתי והשיחה הייתה קלילה אבל מתישהו הוא הסיט את הנושא לסקס. עצם העלאת הנושא לא הפריעה לי אבל ככל שהשיחה נמשכה הרגשתי פחות בנוח. הכי הגעיל אותי כשהוא אמר לי שהוא "מקווה שגם לבת שלו מישהו יעשה את השיחה הזו", רציתי להקיא עליו. אני לא ממש זוכרת מה אמרתי ואם בכלל הגבתי.

אלה הטרדות הרחוב הכי זכורות שלי.

נשלח על ידי הדר

נשלח על-ידי מור

התקשרתי למשטרה. בצד השני הבטיחו לשלוח ניידת.

אני בטוחה שהעירייה והמשטרה יודעות על האזור הזה, הסכנה שלו כל כך ברורה. אפשר לפעול בכל כך הרבה אופנים!

לשים תאורה, לדאוג שלא יהיו שם שיחים גבוהים או שיחים בכלל!!! למה כלום לא קורה? מה אפשר לעשות כדי שמשהו ישתנה?

אני אחשוב על זה, בטח אכתוב מכתב למישהו, עיריית תל אביב… משטרה…

אני בטוחה שזה לא יחדש כלום ולא יזיז אף אחד.

סה"כ עוד בחורה שמפחדת ללכת במרחב הציבורי. ממש חדשות.

נשלח על ידי tak

שני סיפורים שהם בעצם לא שלי, ואולי גם כן.

הייתי בפולין בקיץ.
קבוצה של אנשים, בערב, ישבנו בחוץ. היו שם כמה נערים מקומיים שלא הכרנו. בשלב מסוים מ' אומרת לי שנדמה לה שהנער שעבר על ידה עכשיו נגע לה בתחת (איזה מזל שאפשר לדבר בעברית בלי לחשוש).
אני נכנסת למצב דרוך. הנער חוזר ואיתו שני חברים הם מתיישבים מאחורי מ', אני יושבת בזויות צפייה 'מצוינת'. אני רואה את הנער מעודד את אחד החברים 'להעיז' ולגעת במ' שוב. הדברים מתרחשים בסלואו מושן, מול העיניים שלי – לא בגניבה, לא בחטף, לא באופן שאני יכולה לשכנע את עצמי שאולי זה לא קרה – היד של הנער מורמת קדימה ורגע לפני שהוא נוגע בה אני מרימה את היד והודפת אותו הצידה. ואז אני מתחילה לצעוק עליהם. אני מקללת באנגלית-עברית-ערבית. ממש לא אכפת לי להביך את עצמי, לא אכפת לי להביך אותם. המבט המופתע שלו, המבטים המופתעים של שאר האנשים.

הפולנים שאיתנו חשים בושה עזה, אחד מהם מדבר עם הנערים. הוא אומר להם את הטיעון האלמותי "ומה היה קורה אם מישהו היה עושה את זה לאחותך/אמאש'ך?". לאחד הנערים נופל האסימון הוא מצטער, אבל הנער היוזם נשאר בעמדה מתריסה ולא מבין מה הבעיה. מישהו מחזיק אותי כי הייתי רוצה להעיף לו סטירה.
הכל בסיטואציה היה מוכן להנחתה. א' משתפת אותי באותו הרגע במה שקרה, בלי בושה כי בכל מקרה אף אחד לא מבין. אני רואה שמשהו עומד לקרות ולפתע נוצרת הזדמנות ויש לי כוח לעצור את זה.
בשבילה. בשבילי. בשביל הנער שכן הבין.

ארבע אחר הצהריים. תל אביב.
אני שומעת צרחות "הצילו! הצילו!…", מישהי צורחת. יש הפסקה הקצרה ואז שוב צרחות. אני יוצאת בריצה מהבית, חוצה את הכביש ומחפשת מאיפה מגיעות הצעקות. בבנין ממול בחדר המדרגות יושבת בחורה ובוכה.
מישהו עלה אחריה בחדר המדרגות. היא אמרה שהיא מתקשרת למשטרה, אז הוא קפץ עליה וחטף לה את הטלפון. כשהיא התחילה לצרוח, הוא ניסה לחנוק אותה. בגלל זה הייתה הפסקה כשהיא צרחה "הצילו!".
באמצע היום. רוב השכנים היו בבניין, ולקח להם לצאת מהדירות פחות או יותר אותו הזמן שלקח לי לצאת מהבית ממול לרוץ ברחוב ולעלות במדרגות הבניין. אף אחד לא הספיק לראות אותו.
שלישי בצהרים, מרכז תל אביב. אנחנו מתקשרות לדווח במשטרה על שוד ותקיפה מינית. הם שולחים ניידת ושואלים אותה מה קרה. היא מספרת ואומרת שרגע לפני שהוא קפץ עליה, היא עוד הספיקה להכות אותו עם הטלפון. כמה ניידות עושות סיבובים באזור אבל לא מצליחות לאתר את התוקף.

היא הייתה בגילי, גרה בבנין ממול. זאת הייתה יכולה להיות אני, או את או החברה שלך, או אחותך, או הבת שלך. וזה קרה באמצע היום, במרכז תל אביב. ואולי אם מישהו מהשכנים היה יוצא רגע אחד קודם מהדירה שלו, היה אפשר לתפוס את הגבר הזה.

הבחורה הזאת הייתה גיבורה. היא צרחה כמו שבחיים שלי לא שמעתי מישהי צורחת.

הלוואי שתמיד אדע לפעול באומץ.

נשלח על ידי דניאל

שאל אותי: "ילדה את יודעת איפה זה רחוב רחל". ידעתי, והתחלתי להסביר לו איך לנסוע.

הוא ביקש שאתקרב כדי שישמע יותר טוב.

כשהתקרבתי ראיתי שהוא יושב שום באוטו ללא מכנסיים, 'עם הזין בחוץ'.

הסתלקתי משם.

נשלח על ידי מור

אלה היו ממש כמה שניות בהן ה"שומרים" שלי (שניהם היו בנים) לא שמו לב אלי, אחד היה עסוק בלהוציא את הארנק מהתיק של השני ושניהם ניסו לתקשר עם בעל החנות כדי לקנות את המסטיק.
בדיוק ברגע הזה הרגשתי מישהו חופן לי את הציצים ושמעתי צחוק. הורדתי מהר את כיסוי העיניים וראיתי שני ילדים בגיל שלנו בורחים במהירות, ניסיתי לרוץ אחריהם ולהכות אותם בזעם אבל לא הצלחתי להשיג אותם.
שני ה"שומרים" היו המומים ולקח זמן עד שהם שחררו את עצמם כדי לבוא לעזרתי והתוקפים כבר הצליחו לברוח.

אחרי 3 שנים, בגיל 16, הפכתי למדריכה באותה תנועת נוער. היה לי ברור שאת המשחק הזה אני לא אעשה. אז, בתמימותי, חשבתי על הסכנות שיהיו לחניכים מהאנשים ברחוב.
היום, אחרי שקראתי דיווחים באתר, אני מבינה שבאותה מידה החניכים עצמם יכולים להיות מסוכנים לחניך שמכניסים למצב של חוסר אונים.

נשלח על-ידי גרגר

מדי פעם אנחנו רוצות להעלות על הכתב ולשבח את אותם א/נשים שגורמים לנו להרגיש בטוחות, ושהמרחב האישי שלנו והבטחון שלנו משנים להם והם מכבדים אותו. זהו אחד מן המקרים הללו. אתן ואתם מוזמנות לשלוח אלינו גם מקרים דומים, של התנהגויות שהיינו רוצות ורוצים לראות יותר.

תענית אסתר, שנה שעברה, כמה עשרות מטרים לפני כיכר דיזנגוף.

תשוש כולי מהצום, אני הולך ברחוב החם, הכובע והחליפה מעיקים עוד יותר. אי-אלו מטרים מולי אני קולט אדם כבן חמישים, לבוש מוזנח, צועד במהירות בעקבות בחורה, וצועק לעברה משפטים כמו "חבל, את תהיי יפה על ארבע" ואמרי-שפר נוספים מסוג זה.
אני בדרך כלל נמנע מלהסתבך עם טיפוסים כאלו, (בטח במראה החרדי הטיפוסי שמעורר עויינות אוטומטית). אך הפעם משהו בי לא הצליח להתאפק ופשוט התחלתי לצרוח עליו שירגע, ושיסתום את הביוב שאמור להיות הפה שלו.
הבחורה המבוהלת המשיכה לצעוד במהירות, ולא אמרה מילה. הפנים שלה הביעו עלבון, בושה, גועל.
הקורבן הפך להיות אני, ובדקות שאחרי כן, היצור המאוס פשוט הלך אחרי וקילל אותי ממושכות.
מה שהכי מרגיז אותי עד היום, זה חוסר היחס של עשרות האנשים שהיו באזור. כאילו מה? דווקא דוס כמוני, על 1.70 עלובים צריך להתעסק עם טיפוסים כאלו?
אם הבחורה ההיא תקרא את השורות הבאות, אני מבקש ממנה סליחה, בשם המין הגברי כולו. אני מתנצל שפירות באושים כמו היצור הדוחה שהציק לך הם חלק מן ממנו. סליחה.

נשלח על ידי חיליק

בין שלל הדיווחים על הטרדות רחוב שנשלחים אלינו, מדי פעם נשלחים אלינו דיווחים על אלימות מינית בהקשרה הרחב. אף על פי שאנחנו אתר המוקדש להטרדת רחוב בעיקרו, גם עדויות אמיצות על אונס ותקיפה מינית מצאו את דרכן לתיבת הדוא"ל שלנו. מתוך תחושת כבוד לכותבות ולכותבים והבנה כי מדובר בביטויים שונים שמקורם באותה האלימות, בחרנו לעלות אותם אצלנו, אחת לשבוע.

חשוב לנו להדגיש כי מקומות וירטואלים לעדויות על אונס ותקיפה מינית קיימים והיו קיימים הרבה לפני "הכצעקתה": שוברות שתיקה, mybody ועדות. אם עברתן או עברתם תקיפה מינית, אונס, מעשה מגונה או משהו שאתן או אתם לא בטוחות ובטוחים לגביו, קווי הסיוע של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פתוחים עבורכן ועבורכם, 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

מוקדש לאח שלי, הגדול.

הוא היה המרצה שלי. תמוה במקצת, אדם מבוגר ביותר, ניתן לומר בסוף הקריירה המזהירה שלו. למען האמת, מההתחלה הוא היה כעוף מוזר, אטראקציה אקדמית שכזו.

קורס אינטימי, שמונה סטודנטים, אותה אינטימיות שאחרי זה הייתה בעוכרי. מרצה באקדמיה. בעל ערכים. הוא כותב על אותם נושאים אשר בוערים בקרבי: מטיף להכלה חברתית, יוצא כנגד סטיגמות ונורמות תרבותיות מערביות, שכובלות את השונים והמוחלשים שבחברה. ישבתי לידו, לצידו, כל מהלך הקורס. הוקסמתי מכתביו, מפתיחות המחשבה שלו, מגילו המופלג וניסיון חייו. התפתח בינינו דיאלוג, הרגשתי ביטחון, פעם ראשונה במהלך לימודיי, להתבטא באופן מלא, ללא פילטרים וללא היסוסים. להגיד מה שמתרוצץ בראשי, גם אם זה נשמע מתריס, גם אם זה לא מבוסס מחקרית, גם אם שנייה לפני זה ושנייה אחרי זה ארגיש שזהו הדבר הכי טיפשי שאי פעם נאמר. הוא רצה בחברתי, הוא הקשיב לדבריי, הוא חיזק את האומץ שלי להתריס. הוא אמר לי: פעם ביובל פוגשים סטודנטית כמוך. הוא הביא לי מאמרים, ורצה להמשיך ולשוחח גם אחרי שהקורס נגמר, בזמן שהוא בדק את העבודה שלי וחישב איזה ציון לתת לי. הוא מילא לי את חוסר הביטחון, שמקנן בליבי בתור סטודנטית, בעולם היררכי שמילותייך ויכולת הביטוי שלך נמדדים במספרים ובסובייקטיביות הסגל.והוקסמתי. בטח שהוקסמתי. איזה כבוד לי, לבקר בביתו של המרצה הנודע, הוא רוצה לשוחח איתי, איתי! לשמוע את הרעיונות שלי, מי היה מאמין… הוא הבטיח לי שינחה אותי בעבודת התיזה, שנוכל לכתוב יחדיו.

והוא חיבק אותי, כשביקרתי בביתו פעם ראשונה. חיבוק, אולי סבאי? כך שכנעתי את עצמי. הרי אשתו ישבה במטבח, קילפה תפוחי אדמה. והוא המשיך לחבק אותי, כל פעם שנפגשנו. אותו חיבוק סבאי, אבל הפעם לווה בנשיקה על הלחי. ואני המשכתי במשחק הביזארי הזה, כי לא כל יום מקבלים קרדיט כזה מפרופסור. אבל הקרדיטים היו קצת שונים, מפעם לפעם. "את מרטיטה את העצמות הזקנות שלי", אמר לי פעם אחת. ואני נבוכתי. למה לעזאזל אני ממשיכה להיפגש איתו? מה זה הכוח הזה שיש לו עליי? אני ממשיכה לשכנע את עצמי שזה בסדר, הוא סתם משתעשע איתי, הוא הרי פורץ גבולות משוגע שכזה, זה בא עם התפקיד… ואז, התלוויתי אליו להרצאה. באוטו שלו, בדרך חזרה, הוא הניח יד על הרגל שלי, התקרב אליי בהתרגשות, ואמר שהוא רוצה להגשים את הפנטזיות שלו איתי. שיצר המין זה היצר החזק ביותר בחיים. אי אפשר לו, זה מה שנותן את הכוח להמשיך ולחיות. הוא גם כתב על זה ספר הרי. נחרדתי. התביישתי. חשתי אשמה ובהלה. שנאתי אותו, ובעיקר את עצמי, על כך שנקלעתי לסיטואציה כזו, שהיו אותות אזהרה ולא הקשבתי להם.

הבהרתי לו, שאין שום סיכוי שבעולם, כיוון שאני לא מעונינת בו כלל בצורה שכזו. שאין לי שום פנטזיות לגביו להגשים עמו, וחוץ מזה, אשתך לא מחכה לך במטבח עם תפוחי האדמה? ביקשתי, שלא נהיה בקשר יותר. הבנתי, מה בעצם עמד מאחורי המחמאות והחיזוקים שנתן לי. חשתי, יותר מאי פעם, כי אני לא שווה כלום. כלום. כלום. למחרת הוא התקשר אליי בבהלה, מספר פעמים. ביקש, בצורה תוקפנית ולחוצה, שניפגש רק פעם אחת, "בבית קפה, כדי לא לסיים בצורה כזאת". הסכמתי. גם אני, רציתי לסיים בצורה נעימה את ההרפתקה המפוקפקת הזאת, אשר גרמה לי בעיקר ייסורים עצמיים. רק שיניח לי לנפשי, רק שיניח לי לנפשי…

בפגישה, אותו טון תוקפני רק צבר תאוצה. הוא האשים אותי שפיתיתי אותו, שנתתי לו רמזים שגויים. וחוץ מזה – אני בכלל לא הטעם שלו, ו"אני ממש לא עושה לו את זה". והוא בכלל לא מבין למה אני מגיבה ככה. ברחתי משם כל עוד נפשי בי. מרצה עלוב, האם ישנה דרך יותר עלובה מזו לסיים את ימיך באקדמיה? האם יש דרך יותר נבזית מזו ליצירתיות שבך לגסוס? לחיות שבך להעלם? אתה, מרצה באקדמיה על קבלת וכיבוד האחר… תתבייש, תתבייש, ותמשיך להתבייש. בשביל אשתך, בשביל כל הפרסים שקטפת, בשביל כל הסטודנטים שלימדת והדרכת, וככל הנראה גם הטרדת. לפני שאתה מדבר על אוכלוסיות מוחלשות, על עוולות ועיוותים בחברה, תתמודד עם החרדה הבוערת בעצמותיך הזקנות מנשיות, מאימהות, מזקנה ומאימפוטנטיות רגשית ופיסיולוגית.

ואמנם, ההתלבטות אם להתלונן, שהוא חושש ממנה כמו שחייו תלויים בזה, עדיין עומדת בעינה. אך יודעת אני, שתלונה שכזו תציג אותי באור שלילי למדיי. וביטחוני, עדיין אינו מבוסס דיו. עדיין… ואולי, הכתיבה אשר כוח אינסופי טמון בה, היא מנוע לתחילתו של ביטחון. הפעם, ביטחון בזכות עצמי.

נשלח על ידי ברתה

רצף ההטרדות התחיל ביום חמישי בשבוע שעבר, סביב 1:00 בלילה. אני חזרתי מהעבודה על אופניים בדרך יצחק שדה בתל אביב. לצערי לא הייתי עם אזניות ולכן שמעתי היטב את הגבר שנסע ברכב לבן בנתיב הנגדי לי וצעק בקולי קולות "בואי, תעלי סיבוב, בואי, תעלי סיבוב". בלי לחשוב פעמיים הסתכלתי לעברו ועשיתי את מה שאני עושה בדרך כלל: אצבע משולשת. מעט ילדותי, אבל לצעוק עליהם בחזרה אני משום מה לא מצליחה. חזרתי הביתה, עצובה ופגועה, ובבוקר עברתי הלאה.

אבל היום, כשדברים דומים קרו לי ברצף בתוך חמש דקות של נסיעה, העלבון כבר יושב לי בגרון ואני לא יכולה להתעלם.

זה קרה שוב כשרכבתי על האופניים, הפעם בדרך לעבודה, בצהריים. שוב רכב לבן בנתיב הנגדי, הפעם הנוסע ליד הנהג פתח את החלון ועשה מעין קול קרבי של חתול, שהיה אמור להפחיד אותי ואולי להפיל אותי מהאופניים.
כעבור אולי 20 שניות אני ממשיכה לדווש במעלה הרחוב כשגבר על קטנוע שחור תוקע בי מבט וצופר ממושכות. בשלב זה ירדתי מהאופניים, כמעט בבכי, וצעקתי לעברו: "מה? מה? מה אתה רוצה ממני?". הוא בטח לא שמע, והמשיך לנסוע כאילו כלום. אולי חשב על זה שהוא צריך לקנות מתנה לאשתו או לבדוק את השיעורי בית של הילד שלו.
כי אלה האנשים האלה, זו פשוט נורמה שנמצאת בכל מקום וגם אצל מי שמגדיר את עצמו "נורמטיבי". חיזוק לכך מצאתי כשפרסמתי היום פוסט נזעם ונעלב בפייסבוק, שזכה להרבה תגובות, כמה מהן גם של חברים גברים. אחד מהם הציע לי בבדיחות הדעת "לצבוע את השיער".

נשלח על ידי אירית

זה עבד לא רע עד לשתי התקריות הבאות:

התקרית הראשונה קרתה בסביבות חמש אחר הצהריים ברחוב צדדי ליד התחנה המרכזית הישנה (ולא, זה לא היה הרחוב של "מכוני הבריאות"). הלכתי לכיוון התחנה החדשה ושמעתי צעדים מאחורי. לרגע נשמע קול שיעול והבטתי אחורנית – ראיתי רק איש מבוגר מדביק את צעדי. התעלמתי והגברתי את קצב הליכתי ומייד שמעתי קולות כחכוח גרון קולניים. כשהבטתי שוב – האיש עמד עם מכנסיים מופשלים כשאיבר מינו החשוף בידו. צעקתי לעברו בגועל "סוטה" ורצתי עד סוף הרחוב. משם המשכתי ללכת כשאני ממררת בבכי. כשחזרתי הביתה בכיתי וסיפרתי לאמא שלי על המקרה. בכיתי שאני לא רוצה ללכת יותר ברגל לתחנה הישנה. אמא שלי אולי הבינה על מה המהומה אבל גם צחקה ונסתה להרגיע אותי ולהסביר לו שהאיש הזה בטח פסיכי והוא חולה בנפשו וצריך לרחם עליו ולא עלי. אני עד היום זוכרת את התחושה הכל כך דוחה ומבחינתי זהו מקרה טראומתי.

אחרי כן, במשך שבועות נמנעתי מללכת דרך התחנה הישנה, אך יום אחד פיספתי את האוטובוס לתחנה החדשה והחלטתי שבאופן חד פעמי אלך לשם ברגל. כמובן שבחרתי רחוב אחר מהרחוב בו התרחש המקרה הטראומתי… ההליכה עברה די מהר ובשקט כמעט עד סופה – אז שמעתי מאחורי קולות של שני בחורים צעירים. הבחורים דיברו על הישבן שלי. הגברתי את קצב הליכתי. הבחורים קראו לי, צחקו ושוב קראו "היי את! אני מדבר אלייך" אני הבטתי לעברם ושלחתי בהם מבט חמור סבר ואחד מהם שאל "את רוצה עזרה עם התיק שלך?" הוא המשיך "רוצה שאני אסחוב לך את התיק?". הלב שלי הלם והתחלתי ללכת בהליכה הכי מהירה שיכולתי. תוך כמה שניות כבר הייתי באיזור הכניסה לתחנה הומה האנשים.
אחרי המקרה הזה שכנעתי את ההורים שלי שעדיף לי לנסוע ללימודים באוטו ולשלם דמי חניה… רק לא לסבול מהטרדות או (לא-עלינו) דברים חמורים יותר מהטרדות.

נשלח על ידי דנה