אזהרת טריגר

בין שלל הדיווחים על הטרדות רחוב שנשלחים אלינו, מדי פעם נשלחים אלינו דיווחים על אלימות מינית בהקשרה הרחב. אף על פי שאנחנו אתר המוקדש להטרדת רחוב בעיקרו, גם עדויות אמיצות על אונס ותקיפה מינית מצאו את דרכן לתיבת הדוא"ל שלנו. מתוך תחושת כבוד לכותבות ולכותבים והבנה כי מדובר בביטויים שונים שמקורם באותה האלימות, בחרנו לעלות אותם אצלנו.

חשוב לנו להדגיש כי מקומות וירטואלים לעדויות על אונס ותקיפה מינית קיימים והיו קיימים הרבה לפני "הכצעקתה": שוברות שתיקה, mybody ועדות. אם עברתן או עברתם תקיפה מינית, אונס, מעשה מגונה או משהו שאתן או אתם לא בטוחות ובטוחים לגביו, קווי הסיוע של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פתוחים עבורכן ועבורכם, 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

יצאתי לדייט עם בחור חמוד שהכרתי בפסטיבל. ישבנו לדרינק, השיחה הייתה מרתקת ונעימה. יצאנו מהפאב והלכנו לחפש מקום לאכול. בדרך ראינו מגרש משחקים והחלטנו לשבת על הנדנדות, כמו בסרטים הקיטשיים האלה. היה כיף, המשכנו בשיחה והתחלתי לתהות מתי הוא כבר ינשק אותי, כבר כל כך רציתי שזה יקרה. אבל אז במקום זה הוא קם ונעמד מאחורי, אמר משהו על רייקי ונצמד אליי. הזין העומד שלו תקוע לי בגב. הפסקתי להקשיב, הפסקתי לדבר, רק המהמתי ואחרי אולי עשר שניות שהרגישו כמו שעתיים יצאתי מהקיפאון וניסיתי לזוז ממנו. לא יודעת למה אבל חשתי שאני צריכה להתנהג כאילו שום דבר מוזר לא קרה, אז עם חיוך קלוש מלמלתי שתכף הרכבת האחרונה וכדאי שאלך. הוא ליווה אותי לרכבת ופתאום היה בינינו רק שקט, ולמרות הכל כשהגענו נתתי לו חיבוק פרידה והסתלקתי. לא יודעת למה זה ככה, שהרגשתי שאני חייבת לו חיבוק למרות מה שהוא עשה, כי אולי בכלל דמיינתי ובעצם כלום לא קרה, זה הכל בטעות והוא בכלל לא שם לב? אבל אני יודעת, בכל עצם בגופי אני יודעת שאלה תירוצים כי ברור שהוא הרגיש, ברור שהוא היה מודע, וברור שהוא ידע שהוא יהנה מהספק.

נשלח על-ידי א'

תרנו אחר חניה, וכשראינו משהו בנתיב הנגדי, פנינו לתוך אחד המלונות מימין כדי לפרסס, וביציאה ממנו היה רמזור. שם עמד איש מבוגר ודיבר עם נהגים – כנראה חיפש טרמפ.
ברמזור השני, אנחנו היינו הראשונים בתור, הוא ניגש אלינו, סימנתי לו שאנחנו פונים, ובכל זאת הוא התקרב. חבר שלי פתח את החלון שלי (ישבתי לידו מקדימה), והוא דחף את הראש פנימה, שאל משהו (אני כבר לא זוכרת מה), הוריד את המבט לתוך המחשוף – כשמלמעלה רואים הכי הרבה כמובן – והתחיל לאחל לנו יום עצמאות שמח ושנהיה בריאים ופריון ולא יודעת מה.

זה ארך שלוש שניות ארוכות כמו נצח, אחריהן נסענו, והייתי מזועזעת. אמרתי לשניהם, שאני מרגישה נורא אחרי זה, ולמה אחד מהם לא סגר את החלון עליו, למה אני לא השפרצתי עליו מים, למה לא הדפתי אותו וכל דבר אחר. היתי משוכנעת שאם היו לי עוד כמה שניות הייתי מעירה משהו.
מה שקרה באותן שלוש שניות שכן עמדו לרשותי, הן להתעלם קצת בשילוב להיות בשוק, ולהרגיש נורא לא בנוח.

בחוף הים שוחחנו על זה הרבה, וזה מה שריכך לי קצת את המכה – חבר שלי טען שהכוח בידיים שלי, ואני יכולה לבטל את ההטרדה בלא לתת לזה משקל בכלל. התגובה שלי נעה בין לנסות להסביר לו שזה לא כל כך פשוט, לבין לתהות למה בעצם אני כזו חלשה ולא עושה ככה? הרי אני לא איעלב אם אדם מהרחוב יקלל אותי, אז למה אני מוטרדת מאדם מהרחוב שזורק לעברי מבט? ועדיין לא הגעתי לתשובה.

הדיון נמשך בזה שזה טבעי אצלם, והם מאוד מנסים בשביל הנימוס ללמד את העיניים לא לנדוד למחשוף, ואז דנו מה לגיטימי:
לדפוק מבט בחזה של מישהי ברחוב?
לדפוק מבט בחזה של חברות של הבת שלך/אחותך?
לדפוק מבט בחזה של הבת שלך/אחותך?

בבתי-ספר ובעבודה מתרגלים אותנו לרדת למקלט בעת אזעקה, פינוי לחצר בעת שריפה וכו'. למה אין מסגרת שמציעה תרגול להטרדות כאלו? במבט לאחור אפשר לומר אני אעשה כך וכך בפעם הבאה, אבל עד שלא מתאמנים – אי אפשר להיות בטוחה שככה נגיב.

נשלח על ידי נטלי

אני לא הוזה!! אני לא משוגעת! אני לא פרנואידית! אני לא אכולת פחדים, רואת שחורות ומגזימנית!! ואיזו הקלה. ואיזה זימזום להמשיך לקרוא, לוודא שאני לא מדמיינת. לוודא שזה נכון. ומתוך כל זה, בא לי לחבק את יוזמות האתר הזה, לחבק ולא לעזוב. מרגיש כמו התגלה המושיע כמעט. וכל התגובות ההן מציפות אותי. כל התגובות לסיפורים "קטנים" ששיתפתי בהם אנשים עד לרגע הייאוש שבו חדלתי מכך.

תגובות כמו: "זו הייתה סך הכל מחווה ידידותית! מה את עושה עניין??"או "אם הוא עשה כך כנראה שקיבל ממך אוקיי. אין סיבה שמישהו יעשה את זה בלי שהבין ממך שזה מה שאת רוצה. יש לך בעיה? תבהירי, אנחנו לא קוראי מחשבות!"

ונמאס לי. נמאס לי לכאוב בשקט. נמאס לי להרגיש שאני לבד. נמאס לי לנסות לגמגם איזה משהו שאף אחד לא מבין, בייחוד גברים, אבל גם נשים. נמאס לי בעיקר שהתגובות הללו משפיעות עלי, מסנוורות אותי ומחלחלות בי עד שלפעמים הגבול מיטשטש ואני כבר לא יודעת אם הם צודקים או אני.

אולי באמת הגזמתי? אולי באמת הכל כל כך תמים? אבל לא. שומדבר לא תמים. והמטרידים עצמם, וגם כל המגיבים בתגובות הנ"ל, הם כולם יודעים וברור להם מאוד מתי הערה נחמדה הופכת לאלימה או משפילה או חצופה או פוגענית. זו רק איזו היתממות או איזה פחד להודות.

לכולם זה ברור, ההבדל בין להתחיל עם מישהי בדרך מכובדת ומעודנת ומנומסת ובין להעיר הערות פרובוקטיביות שהמטרה שלהן היא זילזול ופגיעה. זה רק משחק. פתאום כולם הופכים לבעלי איזו לקות תקשורתית, אספרגרים או אני לא יודעת מה. פתאום אף אחד לא מבין הבדלים באינטונציה, פתאום הם לא יודעים לפרש הבעות פנים. הכל משחק. התגובות הנ"ל, נועדו סך הכל להגן על המגיב, כאילו הוא עצמו הפך כאן לקורבן ולא אני.

ובעיקר בעיקר, מתסכלים אותי כל אלה שאומרים "את לא אמרת לא". או "היא צחקה! זה אומר שהיא רצתה את זה!" ואני, אני עצמי יודעת כמה לפעמים הצחוק הזה הוא בכי. בכי של ממש. צחוק כזה של מבוכה, של קיפאון. צחוק שאומר "מה אני אמורה לעשות עכשיו?????" צחוק שכולא בתוכו תחושות מרות. צחוק שהוא כלא.

ואני עצמי לא אחת הייתי בסיטואציות כאלה שאני בוהה בעצמי כאילו מבחוץ, רואה את עצמי צוחקת, ובפנים הכל שחור, והכל מבולבל, והכל מתחבט, ואם אגיב לו עכשיו ואצעק עליו שיעיף את היד שלו מהמותניים שלי! זה יהרוס את כל הערב. זה יעכיר את האווירה, הרי הוא סכ"ה חבר קרוב, אז מה אם הוא נגע בי, זה היה בצחוק, הוא לא מתכוון לפגוע, הוא לגמרי היה ידידותי, הוא לא אנס! אני מכירה אותו. הוא פשוט לא מבין מה הוא עושה, אז אני לא אערער עכשיו את כל הערב, בשביל מה? אח"כ יגידו שאני משוגעת, שאני אכולת סרטים, מגזימה וכל הערב נהרס בגללי….

אז אני רק אבקש שיפסיק, שוב ושוב והוא ישאל "אבל למה?? אני מת עלייך, את יודעת שאני מת עלייך" ואני אזוז באי נוחות ואבקש שוב בשקט, כאילו אסור שאף אחד יישמע חלילה, כי אסור שהוא ירגיש לא נעים. הרי הוא ילד תמים ומתוק. הוא לא יעלה על דעתו לפגוע. אני לא אבייש אותו ולא את עצמי בזה שאני חושדת כך בכל עובר אורח תמים. ולמה אני צוחקת? למה??? מאיפה הצחוק הזה עכשיו?!! אני שואלת את עצמי ואין לי תשובה, ורק בדיעבד, רק בדיעבד אני מבינה. זה צחוק שהחליף בכי. צחוק של מבוכה, של בילבול. צחוק הכלא.

ובסוף גם כעס על עצמי. כעס וייסורים אדירים על תגובות שאני עצמי הגבתי, לעצמי ולעיתים לאחרות. "את מגזימה". בייחוד אני, שכל כך למודת ניסיון. שעשרות פעמים נתקלתי במצבים כאלה חמורים יותר ופחות, גם שהופנו כלפיי וגם שהופנו כלפיי אחרות לעיניי, גם שקרו בין חברים ומכרים וגם שקרו באמצע הרחוב ע"י זרים, אני, שעברתי גם התעללות מינית של ממש. אני העזתי להקטין בערך הפחד של מישהי שמפחדת ליסוע במונית ?? אני?

ועל כך אני כמעט מרכינה ראש, ואז נזכרת. לא! אני לא ארכין. אני ארים. אני ארים את הראש, ארחיב את הכתפיים, אני אפשיל את השרוולים, אקח נשימה עמוקה ואכין את עצמי אלי קרב! והדיווחים עצמם יגיעו גם יגיעו, זה רק שצריך למצוא את המילים.

ואני כל כך מעריצה את כל מי שכותבת וכותב כאן. כל אחד ואחת מכם/ן. זה אומץ של ממש. וזה צעד עצום וחשוב מאין כמותו! אני מחזקת את ידיכם כמו שאתם מחזקים את שלי בעצם כתיבתכם.

ואני מקווה למצוא בקרוב את המילים לתאר חוויות. כשניסיתי, ממש מצאתי את עצמי מתווכחת בראשי על כל מילה, מתלבטת אם זו העצמה או הקצנה או האם זה באמת קרה והאם כך היה, ואולי אני סתם פרנואידית.

ועד אז, עד שאמצא את הכוח והאומץ לכתוב את דיווחיי האישיים, חזקו ואמצו! אני לכשלעצמי אעשה ככל יכולתי לפרסום האתר בכל דרך אפשרית, וכולי תקווה שגברים רבים ככל האפשר יקראו כאן את העדויות. ואולי כך יקבלו איזה צל של מושג, מה מתחולל בנפש חברתם / אחותם/ ידידתם כשהם עונים לה "איזה כבדה!" / "תפסיקי להגזים…" / "אין מה לעשות, העולם סובב על סקס" / "זה טבע האדם, מה את רוצה???" / "תתעלמי " ועוד כהנה וכהנה שדובר עליהם כאן רבות, והם, הם כמעט הסיבה לכלהמקרים האלה. הם האישור החברתי. הם הלגיטימציה.

הם האדמה שמחזיקה את השורש הרע!!!

תודה. תודה על המקום הזה. תודה על ההבנה. על ההקשבה. פשוט תודה.

נשלח על ידי יהב

אזהרת טריגר

בין שלל הדיווחים על הטרדות רחוב שנשלחים אלינו, מדי פעם נשלחים אלינו דיווחים על אלימות מינית בהקשרה הרחב. אף על פי שאנחנו אתר המוקדש להטרדת רחוב בעיקרו, גם עדויות אמיצות על אונס ותקיפה מינית מצאו את דרכן לתיבת הדוא"ל שלנו. מתוך תחושת כבוד לכותבות ולכותבים והבנה כי מדובר בביטויים שונים שמקורם באותה האלימות, בחרנו לעלות אותם אצלנו.

חשוב לנו להדגיש כי מקומות וירטואלים לעדויות על אונס ותקיפה מינית קיימים והיו קיימים הרבה לפני "הכצעקתה": שוברות שתיקה, mybody ועדות. אם עברתן או עברתם תקיפה מינית, אונס, מעשה מגונה או משהו שאתן או אתם לא בטוחות ובטוחים לגביו, קווי הסיוע של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פתוחים עבורכן ועבורכם, 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

הייתי בת 17, היה לי חשד לדלקת ריאות ונשלחתי לצילום רנטגן.
משום שהייתי צריכה לצלם את הריאות, הייתי צריכה להוריד חולצה וחזיה, כך בכל אופן הודיע לי טכנאי הרנטגן בשמחה.
אני ביישנית והדבר הביך אותי נורא… אחרי שהורדתי את החולצה וניסיתי לשאול את הטכנאי אם אפשר לעשות צילום בלי חזיה אבל עם חולצה… הוא הסתובב אלי, ושאל: "מה קרה, אף פעם לא היית עם גבר שאת כל כך מתביישת?"
במחשבה לאחור, הייתי צריכה לקחת את הדברים שלי ולברוח משם.
אבל לצערי, הורדתי את החזיה, וצעדתי מושפלת ונבוכה עד מוות לעשות את הצילום.
המבט שלו, ושפת הגוף שלו נזלו סקס. הוא היה בוטה ודוחה.

זאת הפעם הראשונה שאני מספרת על זה.
אני משוכנעת שאני לא הראשונה שעברה את זה איתו אלא עוד אחת שבחרה לסתם את הפה.
הסברתי לעצמי אחר כך: הוא בטח לא התכוון לזה ככה / זה אצלי בראש / אני סתם מגזימה.
אבל הוא כן התכוון, הבעיה היא אצלו בראש, ואני ממש לא הגזמתי.
הוא עדיין עובד בקופה, סוטה מתמיד.
אני לא הייתי אצלו מאז.

נשלח על-ידי גליה

נשלח על ידי דרקונית

 הזמן: שעות הבוקר המאוחרות, מספר ימים לפני פסח. המקום: אזור תעשיה בקריות.
יוצאת אני לתומי מראיון עבודה שהתקיים באחד המפעלים באזור התעשיה. הולכת לי לכיוון תחנת האוטובוס הקרובה. עד שאגיע לשם, אני עוד צריכה לעבור מספר רחובות, והינה לפתע אני שומעת מישהו קורא בקול. מסתבר שנהג משאית חונה קרא לי מתא הנהג. התעלמתי והעמדתי פנים שאינני שומעת, בעודי מנסה לשכנע את עצמי שלא לי קראו. האמת היא שהייתי די חולה באותו היום, ולא היה לי כוח לכלום. לבשתי בגדים ארוכים וסגורים והלכתי עם טישו ביד, ובין שיעול לשיעול לא נתתי לבי לסביבה וכל אשר רציתי זה לחזור כבר הביתה. אני ממשיכה ללכת, ועוברת ליד רחבה גדולה וריקה.

 ואז זה קורה: נהג המשאית מתחיל לנסוע אחרי, מגיע לרחבה, נעצר וחונה שם ושוב קורא לי מתא הנהג. בלית ברירה נעניתי לקריאה בחוסר עניין ופניתי לעבר המשאית. כשהתקרבתי, התחיל הנהג להגיד לי דברים בסגנון "מה את לא שומעת שקוראים לך? בנאדם מנסה לעזור, למה את מתנהגת ככה?" (או משהו כזה. לא זוכרת את הניסוח המדוייק).

 התבוננתי בו בלי הבעה, ואז פשוט סבתי על עקבי וחזרתי לדרכי. באמת שהייתי חולה מכדי שיהיה לי איכפת, וגם ככה חששתי שאם אפתח את הפה, כל מה שייצא זה סדרת שיעולים (בקושי הצלחתי לעבור את ראיון העבודה כמעט בלי להשתעל). טוב אז אני ממשיכה לי לדרכי. ואז: קורה הבלתי יאמן (או שאני פשוט תמימה מדי? הייתי אמורה לצפות שזה יקרה? לאלוהים הפתרונים), ואני שומעת רעש מנוע מאחורי. מסתבר שאותו נהג עקשן לא ויתר על "המשימה לעזור לי" ופשוט התחיל לנסוע אחרי. הוא עצר בפינת רחוב כ-10 מטרים לפני, ואני, בתערובת של שעשוע, פליאה, וטיפה עצבים (איזה חלק מההתעלמות שלי הוא לא הבין?!)

ובהחלטה של רגע, עשיתי משהו שלא עשיתי מעולם: בעודי מתקדמת לעבר פינת הרחוב בה המשאית עצרה, פשוט פתחתי את התיק שלי והוצאתי את מיכל תרסיס הגז המדמיע שלי. חשוב לי לציין שמעולם, מעולם לא השתמשתי בו. אפילו לא ניסיתי. אני אפילו לא בטוחה אם הוא עוד יעיל כי הוא כבר שנים איתי. על כל פנים, איך שהגעתי לפינה, בה הנהג שירד בינתיים כבר חיכה לי עם חיוך על פניו (אני מזכירה לכם שאני חולה מכדי לפחד או להתעצבן ממש), פשוט עטיתי הבעה חמורה על פני והיצגתי לו את התרסיס, בעודי עוברת אותו וממשיכה הלאה. נדמה לי שהוא כבר לא אמר כלום בנקודה הזו.

המשכתי לי בדרך, בעודי מחזיקה את התרסיס, ואז כבר התחלתי לחוש סוג של התרגשות בסגנון "ואו אני לא מאמינה שזה באמת קרה עכשיו". אך בעודי מנסה להירגע ולשים את התקרית מאחורי, שמעתי את הבלתי יאמן 2: כן, בדיוק, העקשן פשוט לא ויתר! הוא עלה למשאית והמשיך לנסוע אחרי!
אני מזכירה שוב, שהייתי חולה, והחולי שלי עשה אותי די אדישה, ולא היה לי איכפת כ"כ מה קורה מסביבי. רק רציתי להגיע לתחנה כבר. הנהג ההוא נסע לכיוון אליו הלכתי, ולמורת רוחי עצר בדיוק בכניסה לאזור התעשייה, ליד הפניה לעבר תחנת האוטובוס. עד שהגעתי לשם ראיתי רק את המשאית והנהג עצמו כבר נעלם.

 לפתע, בעודי מתקרבת לתחנת האוטובוס, נזכרתי שבדרך אל ראיון העבודה, עברתי ליד בית עסק שעניין אותי מאוד לנסות להתקבל אליו, ולפני הראיון החלטתי שברגע שאסיים, אלך לאותו בית עסק ואבקש למסור להם קו"ח. ואז פתאום, מצאתי את עצמי בדילמה: הרי אם אחזור לאזור התעשייה, אני עלולה להיתקל בנהג ההוא, בייחוד מאחר ומשאיתו חונה בדיוק בכניסה לשם.

 התיישבתי לי על ספסל וניסיתי לברר את רגשותיי. מרגע לרגע עלה בי כעס. אבל לא על הנהג, אלא על עצמי. אני בחורה מאוד שיפוטית בעיקר כלפי עצמי, ובאותו רגע פשוט כעסתי על עצמי, על כך שהיססתי לחזור. "מה איתי?!" שאלתי בלב, "אני באמת אתן לזבל כמוהו להצר את צעדיי?! באמצע היום?! באזור ציבורי?! מה נסגר איתי?? מה אני ילדה קטנה?? מה אני פחדנית או משהו??"

וכך המשכתי להתעצבן ולרדת על עצמי, עד שלבסוף נמאס לי, קמתי וחזרתי בצעד נחוש לעבר אזור התעשייה. לא ראיתי את הנהג, וגמרתי אומר בלבי להתעלם מכל גבר שיקרא לי בדרך (האמת היה עוד מישהו שישב באיזה מוסך שעברתי לידו וכשראה אותי התחיל למחוא כפיים בעצלתיים ואמר "אהלן וסהלן", בצורה שאני לא ראיתי כמנומסת במיוחד, ללא קשר למוצאו של המוסכניק).

 נו טוב, סיכומו של דבר, כאשר חזרתי, היו בידי לא אחד אלא 2 כרטיסי ביקור של שני בתי עסק שונים שהתעניינתי בעבודה אצלם. בחיוך של ניצחון הגעתי לתחנת האוטובוס, ובעודי ממתינה התחלתי לזמזם חרישית את "שיר השיקסע" המשעשע. אני גאה בעצמי כי ניצחתי. לא אותו, אלא את הרגשות שהוא עורר בי. חולה או בריאה, אף אחד לא ידיר אותי משום מקום ואני לא אתן לאיש להצר את צעדי במרחב הציבורי!

 וזה המסר שאני רוצה להעביר: גם אם הם מגעילים, מפחידים, מטרידים, מקללים, נוגעים, פוגעים ואו מאיימים עליכן – אל תתנו למטרידים לנצח! המרחב הציבורי שייך לכולנו, אל תיתנו להם להדיר אותכן ממנו!

 נשלח על ידי עוברת אורח

נשלח על-ידי אנונימית

אזהרת טריגר

בין שלל הדיווחים על הטרדות רחוב שנשלחים אלינו, מדי פעם נשלחים אלינו דיווחים על אלימות מינית בהקשרה הרחב. אף על פי שאנחנו אתר המוקדש להטרדת רחוב בעיקרו, גם עדויות אמיצות על אונס ותקיפה מינית מצאו את דרכן לתיבת הדוא"ל שלנו. מתוך תחושת כבוד לכותבות ולכותבים והבנה כי מדובר בביטויים שונים שמקורם באותה האלימות, בחרנו לעלות אותם אצלנו.

חשוב לנו להדגיש כי מקומות וירטואלים לעדויות על אונס ותקיפה מינית קיימים והיו קיימים הרבה לפני "הכצעקתה": שוברות שתיקה, mybody ועדות. אם עברתן או עברתם תקיפה מינית, אונס, מעשה מגונה או משהו שאתן או אתם לא בטוחות ובטוחים לגביו, קווי הסיוע של מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית פתוחים עבורכן ועבורכם, 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

הכרתי בחור נחמד באינטרנט.
הוא היה מבוגר ממני ב3-4 שנים, הרושם הראשוני היה שהוא מסוג הבחורים שמביאים הביתה לאמא. חתיך, עובד, עם השכלה גבוהה, כל העסק.
דיברנו חודש, השיחות אף פעם לא זרמו לסקס.
בוקר אחד דיברנו, והוא סיפר לי שהחדר שלו מאוד מבולגן, אני טענתי ששלי יותר אז הוא הציע לי להדליק מצלמה ולראות את החדר שלו.
נשמע תמים למדי, לא?
כשהוא הדליק את המצלמה, הדבר הראשון שראיתי זה איבר מין גברי עומד.
לקח לי כמה שניות להתעשת ולהעיף את הדבר הזה מהצג מחשב שלי.
מיותר לציין, שמאז, אני לא עושה שום שיחות וידיאו עם אנשים שהם לא חברים שלי.
אני לא מבינה מאיפה החוצפה לעשות את זה. מה עובר לחמור הזה בראש.
שלחתי לו אח"כ הודעה, אמרתי לו את דעתי עליו ועל האיבר הלא כזה מרשים שלו.

נשלח על-ידי גליה

נשלח על ידי אנונימית