מילה לגברים ולאנשים שקוראים כאן

מוקדש, באהבה רבה, לכל האנשים שקוראים כאן, ולגברים בהם בפרט.

חלק א’, ובו תובהר שוב מטרת האתר

בעקבות כמה תגובות ודוא”לים שנשלחו אלינו, היינו רוצות להזכיר לדקה אחת את המטרה היחידה של האתר, שוב: ליצור לנשים מרחב בטוח לדבר בו על הטרדות רחוב. נקודה. פיניטו. באמת. זה הכל. נשבעות.

היינו רוצות גם להזכיר שהטרדה, לשיטתנו, זה כל מה שמי ששולחת אלינו דיווח חושבת שהוא הטרדה. לפעמים אלו דיווחים על אונס ואלימות מינית קשה, שנייחד להם מסגרת נפרדת בעתיד. לעיתים אלו דברים שבכלל לא תחשבו שנחשבים כהטרדה – אבל זה לא משנה, לצורך עניין האתר: מה שמשנה לנו הוא הדיווחים שמגיעים מהנשים. כי היינו רוצות להזכיר גם, שאין עוד מקום כזה. אין עוד אתר כזה שלא ישפוט ופשוט יתן במה לכל הקולות האלו. אם היה, לא בטוח שהיינו מקימות את “הכצעקתה”.

המדיניות שלנו לגבי קבלת דיווחים מכתיבה הימצאות קולות רבים באתר. יהיו כאן נשים שיחשבו שאם מישהו השתפשף כנגדן זו תהיה עבורן הטרדה, יהיו כאן נשים שאם מישהו עקב אחריהן זו תחשב עבורן כהטרדה, יהיו כאן נשים שאם מישהו שרק להן זו תהיה בעיניהן הטרדה, ויהיו נשים שכל זה לא יגע להן, והן לא יבינו למה בכלל צריך את האתר הזה (וגם זה בסדר מבחינתנו – אנחנו לא כאן כדי לספר להן מהי הטרדה, להפך). המרחב הזה פתוח – עבורן. לכן גם אתם, הקוראים, לא תצאו מכאן עם רשימת כללים מסודרת ל”איך ניגשים לבחורה ברחוב”, אלא לכל היותר, עם רשימה של “כך נראית מציאות יומיומית עבור להטב”ק ונשים במדינת ישראל”. זה נכון שיש הרבה דפוסי הטרדות שחוזרים על עצמם – אוננות בציבור, איומים, שליחת ידיים. אבל יש גם הרבה נשים עם הרבה חוויות שונות וניסיון חיים שונה, שמסווגות הטרדות בצורה שונה. ואנחנו כאן כדי לתת את הבמה שכל-כך חסרה, בעינינו, לקולות האלו, כדי לדבר על מציאות של הטרדות.

ולכן, היינו רוצות להזכיר שמנגנון התגובות אינו הזמנה לשיח מתמשך בנוגע ל”האם זו היתה הטרדה או לא”, או “אז איך אני אמור להתחיל עם בחורות?”. אלו דברים שלא רלוונטיים לכאן, למרות שדיון ציבורי עליהם בהחלט יהיה מבורך. מנגנון התגובות גם לא שם כדי שתדרשו, גברים כנשים, שהמדווחת תתלונן בפני הרשויות, או תפרסם את השמות או את תמונות המטרידים (מה שאיננו יכולות לעשות במסגרתו הנוכחית של האתר מלכתחילה). אנחנו גם לא כאן כדי להביא את הפחדים הגבריים האמיתיים מאוד מלהתחיל עם בחורה, ולקוות לצאת מזה בשלום. קריאה באתר מעוררת את כל התגובות הללו מאנשים שונים – אבל אנו לא יכולות לתת להן מקום כאן.

לא קמנו כדי להציל את הרשת ואת הנשים הישראליות מכל סוגי האלימות המינית. לא קמנו כדי להעביר סט כללים עם חוקים מדוקדקים של “עשה ואל תעשה בחיזור”. לא קמנו בשביל שגברים ידברו על כמה לחץ זה עבורם להתחיל עם נשים. קמנו כדי לתת במה למציאות יומיומית, ולעשות את המעט שאנו יכולות לעשות כדי ליצור סביבה בטוחה לדבר עליה. והדבר העיקרי שאתם יכולים לעשות הוא להקשיב. חשוב לנו גם לציין שאין כאן האשמה אוטומאטית כלפי כל המין הגברי באלימות מינית, אלא תיעוד של שגרה מסוימת. כולנו, מן הסתם, מכירות גם גברים נהדרים, קשובים ואמפתיים שלא מנסים לבדוק את הגבולות איתנו, בין אם הם אבות, אחים, חברים, בני זוג וילדים.

חלק ב’, ובו תובהר הבעייתיות של המלצות שונות ומשונות למדווחות

אז אתם קוראים כאן. אתם אוהבים את הנשים שבחייכם, ולא רוצים שדבר מהמתוארים כאן יקרה להן, בחיים (מבזק חדשות קצר: אלא אם כן הבת שלכם מתחת לגיל שמונה, זה כנראה כבר קרה). זה בלתי נתפס מבחינתכם להתייחס ככה למישהי זרה, ברחוב. ואתם פשוט רוצים לעשות משהו. המצב הקיים נראה לכם מחריד. מכם, גברים יקרים, אנחנו מקבלות סוג נוסף של תגובות.

אז קודם כל, אנחנו שמחות מאוד שמישהו מבין. אנחנו שמחות שהצלחנו לשדר רסיס מההרגשה של איך זה לצאת בבוקר מהבית בלי לדעת אם תהיה למטרה נייחת למטריד מזדמן או לא. אבל ברגע הזה, שנייה לפני שאתם מסתערים בעצות ה”תלמדו הגנה עצמית”? יש רק דבר אחד שאנחנו מבקשות מכם. וזה הדבר שיעזור לנו יותר מכל: עצרו. הקשיבו. תמכו.

אז איך לתמוך בצורה שתעזור?

א. הקשיבו ללא שיפוט. כל-כך קל להקליד ולומר את המשפט הזה, ועדיין, המון תגובות, גם לאחר הסינון שלנו, נותרות “אפורות” בתחום הזה. אם המדווחת לא ביקשה באופן מפורש את חוות דעתכם, עצרו רגע לפני שאתם מקלידים את “הייתי בועט בו”, “למה לא קראת למשטרה?”, או “אני חושב שאולי פירשת אותו לא נכון”. גם אם המדינה תנפק לכל ילדה מעל גיל תשע גז מדמיע, זה לא מה שיפתור את בעיית מטרידי הרחוב והאנסים. גם אם כל אחת מעל אותו הגיל תקח שיעורי הגנה עצמית, רוב הסיכויים שמה שיקרה בפועל זה ששיעור התלונות על תקיפות מצדן יעלה (אם מישהי מגיבה באלימות פיזית כלפי מטריד, היא מסתכנת בהגשת תלונה נגדה על תקיפה לפי החוק היבש). אבל מה שכן אפשר לעשות, זה להתחיל להקשיב לקהילת הלהטב”ק, ולנשים. לכך אנחנו מייחדות את הבמה.

ב. תמכו, בקטן ובגדול. “אני מצטער שזה קרה לך” אינה תגובה קטנה מכדי לכתובה. ובגדול יותר: ניסיתם להציע לבית הספר בו הילדים שלכם לומדים או בו אתם מלמדים לבקש ממרכז הסיוע להגיע לסדנה על תקיפה מינית והטרדות מיניות? (הסדנאות מוצעות גם לחיילי צה”ל, סטודנטים, עולים חדשים במרכזי הקליטה, עובדים במקומות ציבוריים ופרטיים, הציבור במרכזים קהילתיים ובמתנ”סים ועוד). התעקשתם שהמשטרה תטפל בתלונה על מטרידים חוזרים ונשנים בקטע רחוב מסוים, במקום לזנוח אותה “כי אין מה לעשות, גם להם יש זכות להיות שם”? התערבתם כאשר הייתם עדים להטרדה מינית? דיברתם עם הילד שלכם, עם החברים שלכם או עם קרובי המשפחה על הטרדות מיניות לאחרונה? כשחבר או ידיד צחק על אלימות מגדרית, האם אמרתם משהו? הקשבתם לחברה שסיפרה לכם על הטרדה או תקיפה שעברה, מבלי לשפוט? תרמתם למרכזי הסיוע או למקלטים לנשים מוכות, או הצעתם להתנדב שם? כל אלו הם דברים שאתם ואחרים יכולים לעשות, בניגוד לדברים שהמדווחת היתה יכולה, לכאורה, לעשות.

ג. מעל הכל, עצרו וחשבו לרגע, לפני שאתם מגיבים. זה הכל.

(את התגובות לפוסט המקורי ניתן לקרוא כאן).