תראו כולן, יש לנו מדיניות תגובות חדשה!

שלום לכולן ולכולם,

בעקבות מספר תגובות שהיו בעייתיות מבחינתנו ועדיין בהמתנה לאישור, מצאנו לנכון לפרסם מדיניות תגובות חדשה. במילים אחרות, נראה שלא היה די בפוסט זה כדי להבהיר את אופי הדיון שהיינו רוצות לראות באתר. היינו רוצות להבהיר, גם כאן, מה היה בעייתי בהן, על אף שרבות מהן הן תגובות תומכות ולעניין על פני השטח. הבעיה, מבחינתנו, היא שכמעט כולן, מבלי משים, הטילו ספק בדיווח או השתמשו בצירופים “היית צריכה לעשות” או “למה לא עשית”.

הדברים הללו, גם אם מרופדים בעשרות משפטים תומכים, עדיין יכולים לפגוע מאוד במדווחים ובמדווחות. הן והם ישמעו את הטלת הספק הזאת בכל מקום: כאן, אנחנו מבקשים להימנע מכך.

אי לכך, באופן חד פעמי, התגובות שבהמתנה יעברו עריכה (בה אנו לא תומכות, ככלל, באתר זה) כדי להוציא מהן ביטויים אלה. עם זאת, כל תגובה שהיא בעתיד שתשפוט ותטיל ספק במדווחות ובמדווחים לא תפורסם.

תודה על ההבנה,
צוות האתר

התגובה של ל "

  1. רק דיון ציבורי יעורר מודעות לנושא. המדיניות שלכן גרמה לי לנסח תגובה זו בפעם הראשונה ולבטל את ההרשמה לאתר. אם זו מטרתכן אז הצלחתן.

    1. בעוד אנחנו מסכימים על כך שרק דיון ציבורי יעורר מודעות לנושא, ההגדרות שלך לדיון ציבורי תמוהות בעיני. האם וכיצד בקשה שלא להגיד לנערה בת 14 שמישהו ליטף לה את החזה “היית צריכה להחטיף לו סטירה/לצרוח/לקרוא למשטרה/ללבוש משהו ארוך יותר/לא לצאת מהבית אחרי השקיעה ללא ליווי של שני גברים לפחות/עזבי, דמיינת את זה, חמודה” – כלומר, שלא להאשים אותה בכך שנער או גבר אחר החליטו להטריד אותה – מונעת דיון ציבורי? כיצד הבקשה שלא לתקוף את אלו שבחרו, באומץ, לחשוף את הרגעים בהם גרמו להן להרגיש כמו חתיכות בשר מהלכות ולא כמו בנות אדם מונעת מאיתנו לדבר באופן חופשי, שגם מכבד את האחר(ת)?

      אנחנו מציעים כאן את אחד המקומות היחידים (או היחיד, מלבד מרכזי הסיוע ושיחות עם חברים וחברות) בו לא שופטים ולא מאשימים את אנשי קהילת הלהטב”ק או נשים באופן אוטומאטי על הטרדות. צר לנו שמדיניות אי האשמה וחשד זו מאיימת כל-כך על “הדיון הציבורי”, אבל צר לנו פי כמה אם יש אנשים שחושבים שאי אפשר לנהל דיון ציבורי באופן שאינו תוקפני, דורסני או משפיל.

      כפי שאתה רואה, תגובתך אושרה; אין לנו בעיה עם חילוקי דעות. לעומת זאת, יש לנו בעיה עם דה-הומניזציה, בין אם היא מתרחשת ברחוב, בבית, או בתגובות באתרי אינטרנט.

      1. למעשה, גם בשיחות עם חברים יש את אותה נטיה לשפוט ולהאשים, בדיוק כמו בדיון הציבורי.

        נקודה שהיא כן בעייתי בעיני היא שכל תגובה שהיא לא הזדהות והסכמה מוחלטת ומיידית עשוייה להתפרש כדה-לגיטימציה לדברים של הכותבת, וזה גם אם המטרה היא לתת זווית אחרת או לפתוח דיון ולאו דווקא לבטל את החוויה שלה. זה מאד תלוי בבחורה עצמה מחד ובדינמיקה בין קוראי האתר מאידך.

        לכן אני כן חושבת שצריכה להיות החלטה שלכן אם זה מקום שהוא יותר בסגנון של “קבוצת תמיכה”, ואז זה ברור מראש לכל המבקרים שכל תגובה שעשויה להיות שנויה במחלוקת היא לא מקובלת, או שזה כן מקובל לפתוח גם את החוויות האישיות שלנו לדיון ולפרשנות מחודשת. במקרה השני האתר יותר מעניין, בעיני, אבל זו החלטה שצריכה להתקבל תחת הידיעה שיכול להיות שנשמע דברים פחות נעימים.
        למען הסר ספק, כשאני אומרת “דברים פחות נעימים” אני לא מתכוונת למשפילים, אלא לכאלה שלא בהכרח מאשררים את התפישה שלנו. למשל, “יכול להיות שפירשת את הסיטואציה לא נכון” היא אמירה שעשויה להיות בסיס לדיון, או להתקבל בתור “את מדמיינת, חמודה”, כמו שכתבת.

        1. כל אלו הן נקודות חשובות מאוד. תודה על כך שאת מעלה אותן.

          אני יכולה לפתוח ולהגיד שרובם המוחלט של הדיווחים שמגיעים אלינו לתיבת הדוא”ל הם דיווחים על הטרדה מינית כפי שהיא מוגדרת בחוק, או מעשה מגונה. כרבע מהדיווחים מתארים תקיפה מינית, וחמור מכך. בנסיבות שכאלה, להגיד למישהי “יכול להיות שפירשת את הסיטואציה לא נכון” הוא דבר בעייתי בעינינו.

          אנחנו גם כאן כדי לתאר הטרדה במובנה ובהקשרה הרחב. אכן, לא בכל פעם שאישה מרגישה מוטרדת, זוהי הטרדה מינית. אבל המציאות והשכיחות של ההטרדות מביאה לכך שיש סבירות גבוהה הרבה יותר שאישה תרגיש מוטרדת, רק כי היא כל-כך רגילה להרגיש מוטרדת, וגם להצבעה על כך יש חשיבות.
          כפי שנעמי ציינה בראיון בערב חדש – כן, הבחור העשרים שמגיע ולא מטריד יכול להיתפס כמטריד שלא בצדק כי אלו שהיו לפניו – ויהיו אחריו – היו מטרידים. אנחנו לא מגיעות מעמדת שיפוט, כפי שציינו, והדיון שנעשה כאן חסר תקדים ביחס לאתרי Hollaback ברחבי העולם, ואנחנו מברכות על כך. אז מבחינתנו, מלבד המדיניות של נטרול ההאשמה האוטומאטית כלפי המדווחת על הטרדות מיניות או הטרדות רחוב, פתיחת החוויה האישית שלה לדיון ולפרשנות צריכה להיות מותנית באישורה של המדווחת.

  2. מאכזב מאוד.
    אתן פותחות פלטפורמה חד צדדית.
    לטעמי עריכה היא מגמתית, ובשום צורה שהיא אינכן יכולות לטעון שאתן אובייקטיביות.
    לא מוצאת חן בעיניכן תגובה? אל תקבלו אותה.
    לערוך תגובה של מישהו אחר זה להפוך את זה לתגובה שלכן וזה פסול.

    1. על-פי תוכן הדיווח הנשלח: חלק מעוניינות בתגובה, ומציינות זאת במפורש. אחרות רק רוצות מקום לספר בו את סיפור ההטרדה בשקט, מבלי שישמעו את כל התגובות שהן ישמעו בלאו הכי בכל מקום אחר – וזה בסדר גמור.

  3. אני קוראת שוב את הטקסט
    “אנחנו מציעים כאן את אחד המקומות היחידים (או היחיד, מלבד מרכזי הסיוע ושיחות עם חברים וחברות) בו לא שופטים ולא מאשימים את אנשי קהילת הלהטב”ק או נשים באופן אוטומאטי על הטרדות”
    והוא מציק לי.
    בחרתן באינטרנט, אינטרנט הוא משהו ציבורי, ובפרט בלוג שאיננו מגביל את הגישה לתכניו. לומר שהחלטתן להפוך חלק מהמרחב הציבורי לבועה זה קצת מיתמם בעיני. דומה בעיני למישהו שמחליט לפרסם את הגיגיו ונעלב כשאומרים לו שהם לא מעניינים.
    משתמע ממה שאתן כותבות שאינכן מעוניינות בדיון ציבורי.
    כלומר, הדיון הוא ציבורי כל עוד תומכים בדעתכן.

    1. שלום נ’,

      ראשית, הרשי לי להתייחס לקונספט של “דיון”. דיון, בעניינו, יכול להתרחש רק בין שני צדדים; קשה מאוד לדבר על דיון כשצד אחד בעיקר מושתק, והאחר נובח עליו “אבל למה עשית [הכניסי-רשימה-של-עשרים-דברים-שכמעט-בלתי-אפשרי-לעשות-כשמושתקים-באורח-קבע-ורגילים-לחשוב-שזו-אשמתך]?”, או “נו-כולה-מישהו-העביר-לך-יד-על-התחת/שרק-לך-כמו-לכלב-תתגברי”. מכיוון ובלוג זה נותן במה לצד שבדרך-כלל מושתק, ומכיוון ואנחנו יודעות עד כמה משתיקות ומאיימות הערות כאלו יכולות להיות, אנחנו מבקשות רק דבר אחד: שלא להשתיק את האמיצים והאמיצות ששולחים אלינו את דיווחי ההטרדות, וזאת כדי שנוכל לאפשר את הדיון הציבורי בנושא (שלאו דווקא אמור להתרחש כאן, בגלל המגבלות שכל-כך נחוצות בשביל שיתחיל).

      שנית, ואני חוזרת על עצמי כאן, לגבי ההערה שלך על העריכה: ערכנו רק את התגובות שנתקבלו בזמן שינוי המדיניות. תגובות אחרות אנחנו מקבלות או שלא מקבלות.

      שלישית, ראוי לעמוד על כמה סייגים כשמדברים על האינטרנט והשימוש בו. אני משתמשת כאן במטאפורה של אליסון ביאטריס כדי להבהיר את הנקודה: אתר דומה לדירה בבניין דירות ענק. יש בעל בית (בדירה שלנו: וורדפרס בעברית, חוקי האינטרנט והמחשבים של מדינת ישראל, מדיניות אתרי Hollaback והשכל הישר שלנו). כמו בכל דירה, אנחנו יכולות להזמין אנשים. אנחנו יכולות לבחור את מי נזמין, או להשאיר את הדלת פתוחה לרווחה. ברגע שמישהו מפר את את אחד מהחוקים של בעל הבית בזמן שהוא נמצא בדירה (וורדפרס, חקיקה הנוגעת לאינטרנט ומחשבים במדינת ישראל או מדיניות אתרי Hollaback) – אנחנו יכולות וצריכות להעיף אותו מהדירה (ולפעמים גם לדווח למשטרה), כי הוא התארח בה והוא הפר את החוק (כשמדובר, למשל, על פדופיליה). במובן זה, כל אתר הוא בועה, כל אתר הוא דירה: השאלה היא עד כמה אוכפים את החוקים בו.

      אז החוק המרכזי בדירה שלנו הוא שקודם כל מעניקים הזדמנות להקשיב, לפני ששופטים. כאמור, מנקודת המבט שלנו, זה מה שבאמת מאפשר דיון: כשהצד השני מרגיש חופשי לדבר. זה הכל.
      זה יכול לאכזב אותך. זה יכול להיראות לך חד צדדי, או מיתמם. אבל זו הצורה האפקטיבית היחידה בה מחאה ודיווח ברשת האינטרנט הצליחו להשפיע על ולהיאבק בהטרדות הרחוב והטרדות מיניות במרחב ציבורי.

  4. אבל – אולי כן תוכלו לשקול להעלות לפה פוסט אחד מיוחד – לא ספציפי ושלא יזוהה עם מדווח/ת כלשהו/י – שיוקדש ל”דעו אשר תגיבו”. כלומר, לאיזה גופים לפנות, במי להיעזר, איזה מעני לשון מפולפלים כדאי להשיב, איזו פירמה של גז מדמיע מומלצת ואיפה כדאי לקנות אותה, וכולי.
    הרבה פעמים אני מוצאת תועלת בתגובות מהסוג שצוין (שאני מבינה בהחלט למה רוצים לסנן אותן ואין לי כל ביקורת על כך) שמתפרסמות על סיפורים מעין אלה משום שהן מקנות לי טקטיקות פעולה מוכנות מראש, דבר שמאד מועיל כשלא צריך לחשוב מהר, במקום, מה עושים. אולי קיום שלהן, באופן עצמאי ממדווחים/ות שעשויים/ות להיפגע מכך, יביא תועלת לקוראים/ות נוספים.

    1. זה רעיון לא רע. ואכן, פוסט כזה, כולל מידע משפטי לגבי דרכי פעולה לאחר הטרדה או תקיפה מינית, כבר בשלבי כתיבה ראשוניים בשיתוף עם 1202.

      בינתיים, אנחנו ממליצות בכל פה על קריאת “זה מטריד אותי” (http://hatrada.com/). גם שם יש מספר עצות מועילות, ודרך הכרות קלה ומצויינת עם החוק.

  5. זה ממש מקומם. כתבתי תגובה לאחד הפוסטים, שמה שתואר בו זה איך מישהי מנפנפת מעל עצמה את הסוטה אבל לא עושה משהו כשהוא ניגש למישהי קטנה ממנה. אני חושבת שההימנעות מפעולה כשזה קורה למישהי אחרת, היא בדיוק חלק ממנגנון ההשתקה שנכנס טוב טוב למוחן של הנשים. ולפסול תגובה כזאת זה אולי להגן על אישה אחת אבל להעלים חלק שלם וחשוב בדיון שאמור להתעורר כאן. משיחה עם חברות, מסתבר שהנושא הזה, שנשים אחרות רואות ולא עושות כלום, הוא טראומתי לא פחות מהמעשה עצמו.

    בעיניי הרעיון שאם ביקורת מועברת על הקורבן זה מערער מהמקום של ‘הקורבניות’ שלו, הוא שגוי. שוב, תלוי איזה סוג של ביקורת והאם היא תורמת לשיח המסויים שמנסה להתגבש כאן. בעיניי השאלה למה לא מנעת כשזה קרה למישהי אחרת כן תורמת לשיח הזה – לעומת השאלה, למשל, למה הלכת עם מחשוף כזה או למה לא עשית כלום בעצמך. הלא אין לאף אחת מאיתנו רצון ליצור נשים שיכולות להתבטא רק ממקומן כקורבנות או ליצור שיח שבו יש מקום לנשים רק כשהן קורבנות אולטימטיביים. זה כל כך פגום.

    העמדה הזאת היא עמדה של אי לקיחת אחריות בעיניי. פשוט מאוד. להיעצר במקום הזה של הדיון, להחליט שזה המקום שהדיון לא יתרחב מעבר לו, זה לא לקחת אחריות. ולקחת אחריות זאת לא מילה גסה, גם כשמדברים בתוך שיח של הטרדות. חשוב לברר אותה ולבדוק באמת איפה היא משמשת כלי להמשך הדיכוי ואיפה היא יכולה לתרום או לעזור להבין את מה שמתרחש.

    ועניין אחרון – זה תורם להאדת האתר עצמו. כלומר זה גם נסיון למצב את האתר כמרחב מוגן שבו אפשר להתבטא. במציאות זה יוצר מצב שבמקום לשנות את המציאות, מישהי יודעת שהיא יכולה עכשיו ללכת ולשלוח לאתר. אז יש כאן קונפליקט הרבה יותר גדול שצריך לחשוב עליו – המקום ‘הנכון’ של האתר לעומת האפשרות לשנות משהו או לברר משהו לעומק.

    1. שלום מישהי,

      צר לנו שמדיניות התגובות שלנו מקוממת בעיניך, ואין לנו כל כוונה לפגוע באיש.

      מצד שני, יש אתרים רבים ברשת, אתרי דיון לאין ספור, דיונים אקדמיים, טוקבקיסטיים, פורומים, כתבות. אנחנו לא מרגישות שאנחנו חוסמות את הדיון כיוון שניתן לערוך אותו בכל במה אחרת, וכאלו לא חסרות.

      מה שכן חסר בעינינו הוא מקום שבו נשים שנפגעו יכולות להתבטא מבלי שאיש ישפוט אותן, אפילו לא בטעות. חשוב לנו לבדל את האתר הספציפי הזה מכל אותן במות אחרות ולייחד אותו לטובת הדיווח, לאפשר בו מקום נוח וחמים לדיווחים. אין אף מקום אחר כזה.

      ישנן אינספור דרכי פעולה כנגד הטרדות רחוב. אפשר לערוך הפגנות מתוקשרות, אפשר לארגן קבוצות של בנות שיצעקו על מטרידים, אפשר לפנות לשיטור קהילתי, אפשר ליצור קורסים בחינם להגנה עצמית של נשים. אנחנו בחרנו דרך אחת, ספציפית, שחשובה לנו כיוון שאנחנו רואות בה התחלה טובה למאבק. וזו הדרך שנדבוק בה. כמובן שלא נעצור איש מלנקוט בכל דרך אחרת, להפך – למעשה, רובנו עושות גם דברים אחרים מחוץ לכתלי האתר, מהתנדבות במרכזי מניעת תקיפה מינית וסחר בבני אדם עד צילום סרטוני תגובה לפרסומות שוביניסטיות. אבל כאן, זו הדרך שבה אנחנו מאמינות.

      תודה על דעתך, היא חשובה לנו, גם כשאנחנו לא לגמרי מסכימות. יכול להיות שבעתיד, כשהאתר יתפתח ונרגיש שהוא יציב יותר, נפתח שוב לדיון את מדיניות התגובות ובכלל את המדיניות. אבל כרגע, אנחנו מעדיפות לדבוק בה ולייצר מקום בטוח.

      תודה,
      צוות אתר הכצעתקתה

  6. אני רק רוצה לצדד ולתמוך בהנהלת האתר ולהגיד כל הכבוד.
    אני רואה באתר שוב ושוב את אותם דיונים סביב התגובות ואיך אתן שומרות על המדווחות באדיקות מצד אחד ומצד שני לא מתעייפות מלהסביר שוב ושוב ולכל אחד את המדיניות.
    באמת כל הכבוד ותודה. היכולת שלכן לנסח את הדברים עוזרת לי להבין את כל הנושא בעוד דרכים שלא יכולתי לנסח לעצמי, כך שיש לדיונים על צורת הדיון ערך מוסף, בשבילי לפחות.

  7. כל הכבוד על האתר.

    אני חושב שפוסט של ההנהלה שמדגים למה הערות מסויימות מפריעות למטרה של האתר יהיה כלי חשוב.

    משהו כמו:

    למה התגובות הבאות לא יתפרסמו

    “את בטוחה שזה היה הטרדה?”
    תגובה כזו לא תתפרסם כי היא מטילה ספק בחויה של הכותבת/כותב. אם הכותבת לא היתה בטוחה היא לא היתה שולחת את זה.
    “למה לא צעקת עליו?”
    תגובה כזו מעבירה שיפוט על הכותבת. המטרה של האתר שלנו היא לתת במה לא שיפוטית. בנוסף אנחנו מנסות להראות שהחברות מונע נשים מלצעוק בסיטואציות כאלה.

    וכו’ וכו’.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *