לא אשתוק

אנחה רפה נפלטה מפי כשקראתי על האתר. קצת מביך שזה מביך אותי להגיד את זה (הו, עד מתי יימשך מעגל הבושה שכולא בתוכו את הנפגעים אך לעולם לא את הפוגעים?), אבל רק בשנה האחרונה הפסקתי לחשוב ש”זאת אני שמגזימה” כשחשתי מדוכאת, מושפלת ומותקפת אחרי הטרדת רחוב כזו או אחרת.

לא עוד.

אחרי קריאת דיווחים ותגובות הבנתי שההחלטה לשינוי מחשבתי כבר נבטה בי מזמן, ועכשיו אני הולכת ליישם. וגם לספר. הכל. אני כבר לא מאמינה ש”ככה זה גברים” כי פגשתי מספיק חברים, אהובים וקרובים שנחרדים רק מעצם השמיעה על ההטרדות. אני כבר לא אומרת לעצמי “נו, זה קורה כי את צעירה ויפה, כשתהיי בת 60 כבר לא יתייחסו אלייך יותר” – מחשבה מזעזעת וקשה, שמשתמע ממנה כי לאישה יש ערך פיזי – אסתטי בלבד, ושערכה יורד עם “התבלותה הטבעית”. זו גם מחשבה שהופרכה לאחר שאמי סיפרה לי על הטרדה מינית שעברה, וגם עליה עוד אספר.

אני כבר לא משפילה מבט, ועדיין חולף בי הפחד. אתן מכירות את זה, האיום המיני שמרחף מעליכן בהיותכן נשים, כאשר אתן תוהות לעצמכן “למה לעזאזל שאתן למישהו לדבר אליי ככה, ולא אבהיר לו שזה לא מקובל, שהוא משפיל אותי – שזו שנאת נשים ולא מחמאה?!” כי הרבה פעמים, זה בדיוק מה שזה.

אם אני נהנית מקרטיב ביום קיץ חם וגבר זר שחולף מולי (ושיכול להיות אבי בגיל) מציין שזה “ממש תענוג לראות אותך מלקקת” הוא בשום פנים ואופן לא החמיא לי. הוא דיכא, השפיל, רמס – מה שתרצו – את הכל אני הרגשתי. מטרתו לא הייתה להחמיא לנשיות (ספק אם הוא בכלל חשב על זה לאחר מכן). למעשה, סביר להניח שלא הייתה מחשבה או מטרה או כוונה.

“סתם, מה את לוקחת קשה…. צוחקים איתך…”  זו בדיוק קלות הראש שכל כך בעייתית כי המעשה לא נתפש בעיני המטריד כהטרדה. אני בעצמי לא בטוחה מה קרה (ורק אותה תחושת גועל מזכירה לי שזה לא בסדר) ואז אני באמת מרגישה כאילו אני “עושה עניין מכלום”. ובכן יקירותיי – לא עוד. נתראה בקרוב.

תולה

התגובה של ל "

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *