רק כדי להיות אובייקט: על הציווי לחייך

לסיפור הזה אין תאריך או מקום קבועים. הוא חזר ונשנה כל-כך הרבה פעמים בכל-כך הרבה מקומות שונים שאין טעם לכך, בעיניי. אבל היכן שלא התרחש, הנוסחה היתה קבועה: “איפה החיוך שלך, נשמה?”/”תני חיוך, מותק!”/”נו? למה את לא מחייכת?”.

במילים אחרות: זה יכול לקרות פעם ביום, זה יכול לקרות פעם בשבוע, זה יכול לקרות פעם בחודש. אבל תמיד, מתישהו, יהיה גבר זר שיתפרץ לחיי וידרוש ממני, במתק שפתיים ו”רוח טובה”, לחייך.
לכאורה, לא ביג דיל.

רק למה יש לי את התחושה שאם הייתי גבר, אף אחד לא היה דורש ממני לחייך כל הזמן?

צר לי, אבל נשגב מבינתי מדוע העובדה שאני לא מסתובבת תמיד מחוץ לבית עם חיוך היא עניינם של אנשים שלא מכירים אותי ולא יודעים מה קרה לי באותו היום. בגיל צעיר יותר, טרחתי לנעוץ במטורפים ששאלו לשלום חיוכי בזמן שאני עסוקה בענייני מבט זועף. אלו תמיד מלמלו בתגובה משהו נוסח “מה כבר אמרתי?”. אחרי שבגרתי מעט, והבנתי שהאנרגיה הדרושה לשימור שפיותי בעולם הזה עולה לעיתים על אהבתי ורצוני לאמיתות וחיים פשוטים, עטיתי את מסכת החיוך כתשובה לרוב אותן דרישות. זה לא גרם לי להרגיש באמת יותר טוב אח”כ. די להיפך.

וכמובן, אחד מכל שלושה, בערך, אשר אליו לא חייכתי ידאג להביע את מורת רוחו מן העניין. “יאללה יאללה, מה כבר ביקשתי?”, “כלבה”, “לכי חפשי”, “נו, באמת!”. כמובן. הרי אני תמיד מחייכת בתגובה לאיומים. הרי אתם הרי רק רוצים את החיוך שלי. ורק את מספר הטלפון שלי. ורק לממש את התקווה שאולי אני במקרה מישהי שאוהבת שמשתיקים אותה ולא מתחשבים ברצונה, כי זה בטח רומז שאפשר לעשות לה כל מה שאתם רוצים במיטה. או ברחוב. או במשרד. כי אני כאן, על כדור הארץ, רק עבורכם – רק כדי לחייך. ולהראות טוב. רק כדי להיות אובייקט. רק כדי לשתוק. חס וחלילה, הס מלהזכיר אם יש לי רצונות או מצבי רוח או דעות משל עצמי. או אם סתם פשוט לא בא לי לחייך.

אתם לא מכירים אותי. אין לי עניין בכם. אין לכם מושג מה קרה לי באותו היום: אולי קיבלתי בשורות איוב? אבל בכל מקרה, מאיפה יש לכם, גברים זרים, את החוצפה, הבטחון והיוהרה לדרוש ממני לחייך? מאיפה זה מגיע, לעזאזל? אני לא מותק, לא נחמדה, לא חמודה ולא נשמה by default ו-by demand. אני לא תצוגה של חיוכים וחמידות 24/7. אני בת אדם. ושוב, עבור מי שלא מבין מהיכן מגיע הזעם: האם הייתם נובחים מעבר לכביש לגבר זר בן חמישים או לבחור זר בשנות העשרים לחייו, מתפרצים לחייהם ושואלים אותם “למה אתה לא מחייך, חמודון/מותק?”. ואם לא – למה אתם מעזים לעשות את זה לי?

התגובה של ל "

  1. ואוו. לגמרי, אני גם מסתובבת עם פרצוף רציני רוב הזמן מגיל צעיר, וכבר אז זכיתי ל”הערות החיוך”. התגובות האלה תמיד עצבנו אותי בלי שהבנתי אפילו למה (היום אני לא מחייכת בגלל שהבנתי מה קורה מסביבי, למשל הטרדות רחוב במאסות מטורפות).

    בעקבות הרשימה הזו, נזכרתי במשהו שקרה לי לפני כשבועיים. אני וחברה שעובדת איתי נכנסנו לחנות במדרחוב ירושלים, כדי לקנות ציוד ליומולדת של עמית לעבודה. שאלתי את המוכר שאלה טכנית לגבי מיקום המתנות והוא ענה לי ב”כן, חמודה”. חמתי בערה בי כרגיל במקרים כאלה, ואמרתי לו בחצי אירוניה חצי עצבים שאני ממש לא חמודה ואין צורך לפנות אליי כך. כשיצאתי הוא אמר לי בלעג: “ביי, לא חמודה”. אח”כ חברה שלי חזרה לשם לקחת קבלה ששכחה והמוכר התייעץ בה: “חברה שלך קצת לא בסדר בראש, נכון?!, את מסכימה איתי שהיא לא נורמאלית?”. אני לא דורכת בחנות הזו יותר.

    מגברים רבים בחיי קיבלתי את השדר הזה: תהיי חמודה, תחייכי, אם אפשר תענטזי בשבילנו, אחרת את משוגעת, חולה, אישה שהחברה צריכה להקיא מתוכה ומהר. כי בשביל מה צריך אותך אם לא בשביל לבדר אותנו?! את ממש לא שימושית.

    1. ובדיוק בעקבות טעות במספר לפני כמה ימים, אמרתי לכמה אנשים שהדרך הקלה ביותר, מבחינתי, לזהות גברים שטועים במספר תוך שניות, זה שתוך שלושה משפטים גג הם יקראו לי “חמודה” או “מתוקה”. עובד בכל פעם.

      מלבד כמה קרובי משפחה שאפשר לספור על כף יד אחת, הגברים בחיי יודעים יפה מאוד שלא להשתמש במחמאות מקטינות – בלי שהייתי צריכה להגיד מילה בעניין.

  2. שלום לך,
    מבלי להוריד מעוצמת הפגיעה שלך חשוב לי להבהיר: יש גם גברים שמטרידים אותם בנושא החיוך.
    אני אחד מהם.

    כל כך הרבה פעמים שמעתי משפטים בסגנון: למה אתה לא מחייך?
    אפילו מפקד טיפש שהיה לי נתן לי פקודה לחייך.
    זה מרגיז, ומטופש, ובוודאי שלא גורם לחשק לחייך.

    מעולם לא שאלתי את עצמי מה מאפיין את אלו שאומרים לי את זה, קשה לי במחשבה לאחור להזכר האם היו אלו רק גברים.

    הפתרון שלי נכון להיום למצבים כאלו, הוא לחייך באי נוחות עם הרמת כתפיים של זה מה יש. לפעמים אני מוסיף שזה פשוט איך שאני.
    נראה לי שבדרך כלל השאלה נובעת מתוך מחשבה שאני עצוב, תוך מטרה (לא רציונאלית) שאפסיק להיות עצוב

    כמובן שייתכן שהחוויה שלך שונה משלי! אבל התחושה שלך שאם היית גבר לא היו מצפים ממך לחייך, לצערי לא נכונה.

    1. “טוב” לדעת, עידו. אני גם צריכה לציין שאחרי כ”כ הרבה שנים של הטרדות חמורות יותר, זה כבר כמעט לא בראדר שלי כהטרדה. זה פשוט מתיש ומעצבן, הרבה יותר ממאיים.

      רק מעניין אותי דבר אחד: מדובר על גברים זרים שמעירים לך? כשזה בא מגברים שאני מכירה הסיטואציה שונה.

  3. אני קורא חצי קבוע, אך זו הפעם הראשונה שאני מגיב כאן. מקווה שתגובתי תתקבל בהבנה.
    כפי שאני עושה תמיד בעת קריאה בבלוג הזה, אני מכניס את עצמי למקומו של הגבר בסיפור, ומנסה למצוא קווים מקבילים להתנהגות האישית שלי, בתקווה שאני לא שם, ולשים לב לדקויות של ההתנהגות שלי עם/ כלפי נשים.
    בקריאה של הפוסט הנוכחי, נזכרתי במצב לפני מספר שבועות, בו עמיתה שלי לעבודה, וידידה טובה שלי, כעסה על משהו שקרה באותו יום.
    ניסיתי להבין מה מקור הכעס והעצב שלה, ולנסות לעזור.

    אני מניח שכגבר, ניסיתי לפתור את הבעיה, ולא רק לתת אוזן קשבת. אני חושב שחלק מהסיבה שגברים מגיבים כך, ואולי גם מטרידים נשים זרות ברחוב ההולכות ללא חיוך, היא שאיפהשהו עמוק בפנים, באופן אינסטינקטיבי, אנחנו מתוכנתים לדאוג לתפקוד היחידה המשפחתית, ואישה לא מרוצה זה דגל אדום מאד גדול לבעיה רצינית.

    אני לא אומר שזה נותן לגבר זר זכות להתערב בחיים שלך, אבל אני חושב שההרגשה הפנימית שאני מרגיש כשאני רואה אישה עצובה דומה מאד להרגשה שאתן חשות כשאתן רואות תינוק במצוקה. זה גורם לי לתחושת צער, ולרצון לנסות לעזור.
    אולי פשוט גברים מסויימים לא מבינים מה הם חווים, ומה ההשלכות של מה שהם אומרים לנשים האלה.

    אשמח לדעתכן.

    1. אני מדברת על גברים זרים. לא חברים. לא אנשים שמכירים אותי. זרים גמורים.

      (עריכה): ארחיב קצת. כשמישהו זר שואל אותי את זה כשהוא חולף על פניי ברחוב, אני מניחה שכוונתו אינה לשבת איתי עכשיו לשיחת נפש ולהבין מה קרה, או לעודד את מצב רוחי. לכן, אני מניחה שההנחה היא לעודד את מצב רוחו.

      כמו כן, אני לא ילדה קטנה. אני לא תינוקת שצריך להיחלץ לעזרתה. אם אני רוצה לדבר על משהו, יש לי חברים לפנות אליהם. לפעמים, פשוט, לא בא לי לחייך. זה הכל.

    2. אני שמחה שאתה מתעניין וגם מתעניין לדעתנו :)

      לפעמים אני לא רוצה לחייך. לפעמים קמתי בבוקר במצב רוח רע, לפעמים רבתי עם מישהו, לפעמים אני סתם שקועה במחשבות משלי. כאשר “מצווים” עליי לחייך (גם גברים וגם נשים- למען האמת הרבה מאוד סבתות דואגת לשלום חיוכי), זה לא גורם לי להרגיש יותר טוב, אלא כאילו שופטים אותי, שמים אותי על זכוכית מגדלת- וגרוע מכל- מראה ששמים לב באופן חריף לחוסר החיוך שלי, כשאני בסך הכל רק רוצה להעלם ולשקוע בעצמי. וחוץ מזה- מי אמר שאני עצובה? אני חושבת שרק מנומס לתת לי את המרחק הזה במרחב הציבורי.
      יש הבדל מאוד גדול בין דאגה אמיתית, שמכבדת את הכאב שלך- אם קיים כזה (כמו שכבר נעשה למעני בעבר ברגע של בכי – “את בסדר? רוצה ממחטה/מים?”) לבין דאגה מזוייפת ומתנשאת שמצביעה עלייך כחוטאת (“למה את לא מחייכת?!”), ומביאה אנטגוניזם. אני לא מכירה בחורה אחת שאוהבת ששואלים אותה את זה.

      הנה אינדיקטור מעולה שמברר למי באמת אכפת ולמי באמת אכפת מעצמו. איך הדאגן מגיב כאשר הבחורה מתנגדת להצעה? אני חושבת שאדם שבאמת מתעניין יתנצל ויסוג כאשר הוא נתקל בקושי וסירוב, אבל תגובות בסגנון “יאללה יאללה” “מה כבר עשיתי” וחפשי ת’חברים שלך יא מכוערת” (כל אחת מהן, כמובן, תגובה שנתקלתי בה)- מראות רק דבר אחד- כמה שהכבוד של אותו בן אדם נפגע, מפני שמלכתחילה דאגה רבה לא הייתה בפנייה הזו.

    3. תשמע, אני מעריכה את התגובה שלך, ואת הנסיון הרציני לשקול את הסוגיות שמועלות כאן, אבל כמו מגיבות קודמות גם אני חייבת להסתייג מההצעה שזה נועד ‘לפתור בעיה’, ובנוסף על המגיבות הקודמות אני רוצה גם להסתייג מרעיון ה’תכנות’ האינסטינקטיבי. המשפט ‘אני חושב שההרגשה הפנימית שאני מרגיש כשאני רואה אישה עצובה דומה מאד להרגשה שאתן חשות כשאתן רואות תינוק במצוקה’ קצת עשה לי רע, ואני לא מתכוונת לתקוף אותך כי אני יודעת שלא התכוונת, אבל באמת, זה פשוט נשמע רע. לא רק בגלל מה שמגיבות אחרות אמרו, על זה שבהרבה מקרים די ברור שהמטרה היא לא לעזור לאשה (אגב, זה אפילו לא עניין של אשה עצובה – אומרים את זה גם לנשים שמעזות סתם ככה להסתובב ברחוב בארשת נייטרלית) אלא ‘לקשט’ אותה בשביל המבקש, ואפילו לא רק בגלל ההשוואה המובלעת בין אשה בוגרת ועצמאית לתינוק במצוקה (שאני בטוחה במאה אחוז שלא התכוונת אליה), אלא פשוט בגלל ההנחה הזו שמדובר במעין ציווי אבולוציוני – שהגברים האלה פשוט לא יכולים לשלוט בעצמם, האינסטינקט הקדום לשמור על שלמות השבט משתלט עליהם, ולכן הם קוראים ‘תחייכי, חמודה’ בלי לחשוב פעמיים. אתה יכול להבין למה זה מפריע לי?

      1. בהחלט יכול להבין, ומסכים איתך.
        העובדה שמשהו מפריע לי (נגיד, באופן אינסטינקטיבי) לא מקנה לי את הזכות להתנהג ללא התחשבות באחר.
        כשם שיפריע לי לראות מישהו מסב לעצמו נזק, או קורא ספר שלא לטעמי, לא מקנה לי את הזכות לומר לו איך לחיות.
        וזה, אני מקווה, ההבדל ביני לבין אנשים שדורשים שתחייכי למענם.

  4. לא מדובר בשום רצון לפטור שום בעייה. זה פשוט משהו שהגבר יכול להאחז בו כדי להתחיל עם הבחורה ברחוב. “הנה את רואה איזו יפה את נראית כשאת מחייכת? איך קוראים לך?”

    אני אף פעם לא מחייכת במקרים כאלה. אם אין לי כח אני מתעלמת אבל בדרך כלל אני מתנפלת עם משהו מעליב כדי שפעם הבאה יחשבו פעמיים לפני שהם יוצאים עם המשפט המפגר הזה. כאילו אני חייבת להם משהו.
    למשל:
    “למה את לא מחייכת?”
    “כדי שלא יתחילו איתי אידיוטים ברחוב. חבל שזה לא עבד הפעם”.

  5. חותמת על הרשומה הזו בשתי ידיים ובשתי רגליים.‏ כמי שהתברכה (נגיד) בסבר פנים רציני באופן טבעי,‏ העניין הזה הוא מטרד של ממש מגיל צעיר.‏ למי שמתקשה להבין מה הסיפור הגדול:‏ הבעיה היא פחות בבקשת החיוך ויותר בתפיסת העולם שנמצאת מאחוריה.‏ כשגבר זר מבקשני לחייך,‏ הוא לא עושה את זה כדי שאני ארגיש יותר טוב.‏ הוא עושה זאת כדי ש*הוא* ירגיש יותר טוב.‏ וזה כבר ניצול.

  6. כל כך מזדהה, כל כך מסכימה.
    אם הייתי רוצה לחייך הייתי מחייכת, ואם תגידו לי לחייך, או תגידו שאני ממורמרת, זה לא יועיל למצב רוחי. אז עם כל הכבוד לרצון שלך לגרום לי לחייך, אני אוותר.

  7. מצחיק לקרוא את זה כשבדיוק אתמול אחרי שקראתי לראשונה את כל האתר הזה, ירדתי לשניה לקנות סיגריות. כל התהליך לוקח בדיוק דקה וחצי ואכן בכלום זמן הזה מישהו הספיק לשאול אותי: למה את לא מחייכת? כמה במקום. באותו הרגע.. זה היה בגלל גברים כמוך.

  8. אני חושבת שהסיבה לזה היא אחרת מכל המתואר. אנחנו אמורות להיות נחמדות, נעימות. אם לא – משהו בסדרי העולם משתבש. ההרמוניה נפגמת. בגלל זה כ”כ קשה לפעמים להגיב על פגיעה – כי אנחנו אמורות להיות נחמדות, לא אלה שמשנות סדרי עולם.

    אני קוראת קבועה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מגיבה. אתר מצוין, כל הכבוד ליוזמות, מתחזקות ומשתפות!

  9. תודה על הסיפור, אני לגמרי מבינה את הזעם שלך.

    אגב, גם מי שהולכת ברחוב ומחייכת לא תתחמק מתגובות, כמובן. השפתיים שלי במקרה מתעקלות טיפה כלפי מעלה בקצוות, כך שהרבה פעמים אנשים חושבים שאני מחייכת גם אם אני לא בהכרח. בדרך כלל זה נחמד, כי התגובה הרווחת היא חיוך בחזרה, מגברים או נשים :)

    הבעיה מתחילה כשהגברים מרגישים צורך להעיר, ואז זה דברים בסגנון: “אה! זה מה שאני אוהב, בחורות שמחייכות!”
    אישית אני לא תופסת הערות כאלה כמאיימות או מפחידות ואלה לרוב לא מסוג ההטרדות שממשיכות להעיק עליי שעות ארוכות וימים ארוכים אחר כך.

    אבל זה בדיוק המקום הנכון להסתכל מעבר לרמה השטחית של “זה לא מפחיד” ולהתייחס למה שעומד מאחורי ההערות האלה. כמו שהאתר הזה מוכיח כל יום, יותר מדי גברים חושבים משום מה שאנחנו לא קיימות בזכות עצמנו, אלא רק כדי לשרת אותם ואת הצרכים שלהם, לעשות להם נעים, לבדר אותם, ואם לצטט מהניתוח המצוין של הפוסט הזה: “כי אני כאן, על כדור הארץ, רק עבורכם – רק כדי לחייך. ולהראות טוב. רק כדי להיות אובייקט. רק כדי לשתוק.” זה ניתוח שמסביר כל כך הרבה.

    ואם כבר נכנסנו לניתוחים, בהערות מתנשאות מסוג “זה מה שאני אוהב” או “ככה אני אוהב אתכן”, אם נסתכל על המלים, אני בכלל לא קיימת כאדם פרטי. במשפטים האלה קיים הגבר עצמו, וקיימת ישות קולקטיבית של “בחורות מהסוג שהוא אוהב”. אני אולי הייתי טריגר להערה, אבל אני עצמי נמחקת. למזלי אני כבר מזמן לא בשלב בחיים שבו כל גבר יכול למחוק אותי בכזאת קלות, אבל אני עדיין מאוד מודעת למשמעויות של הערות כאלה.

    אם אני רואה ברחוב בחור זר שמחייך, לא יעלה על דעתי להיעמד מולו ולהגיד לו “הנה, ככה אני אוהבת אתכם – מחייכים”. מעבר לטעמי נימוס בסיסיים, אני מכבדת את המרחב הפרטי שלו ואותו כבן אדם פרטי, אין לי צורך להתנשא עליו ואני לא מניחה לרגע שהחיוך שלו נועד לשרת אותי או את האגו שלי באיזושהי צורה.

    1. בדיוק ככה. כשיוצא לי לחייך ברחוב, שזה בדרך כלל קורה כשאני שקועה במחשבות שלי ונזכרת במשהו מצחיק או טוב שקרה, תמיד יהיה המטרידן שיעיר אותי מהמחשבה הנעימה וינחית אותי על קרקע המציאות עם “איזה יופי שאת מחייכת” – וימחק לי בשנייה את החיוך מהפרצוף.

      והם אכן בטוחים שאנחנו קיימות כדי לשעשע אותם ולקשט להם את הרחוב. אני מרגישה בזה כשאני רוכבת על האופנוע שלי, וכמעט בכל צומת יימצא המטרידן שיצעק לי “איזה סקסי זה בחורה על אופנוע”. כאילו מבחינתם בעצם בחירתי בכלי התחבורה הזה אני מבקשת את ההערות האלה. כאילו אני על הכלי הזה לא כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’, אלא כדי להנעים להם את ההמתנה ברמזור ו”להיות סקסית”.

  10. גם לי זה קרה עשרות ומאות פעמים, והבקשות תמיד כמובן הגיעו מהמין השני.
    לא משנה איפה – בעבודה, בזמן שחיכיתי לאוטובוס, בשיטוטים במכולת. אבל יש לציין שאך ורק בתחום תל אביב…
    בהתחלה לא ידעתי איך להגיב, וחייכתי חיוך מבויש, למרות ההתרעמות הפנימית.
    אחר כך התחלתי לשאול למה, ובהמשך יריתי לעבר המבקש שאישה אינה סכום שיניה ואני אחייך כשמתחשק לי ולא כשמצווים עליי.
    היום כבר לא מבקשים ממני לחייך, אני לא יודעת אם הסיבה היא שאני כבר לא בתל אביב יותר (לבדי, כשהפרצוף ניטרלי וגברים חושבים שיש להם זכות על ההבעה שלי), או שהתבגרתי ועכשיו אני אימא וכולם כבר מאמינים שאני יודעת מה אני צריכה לעשות עם הגוף שלי.

  11. אבוי.

    עכשיו אני מרגישה הרבה פחות בנוח עם שלל בקשות החיוך שמופנות לבתי, מז’אנר “מה עם איזה חיוך לסבתא” (/סבא/אבא/דודה/וכו’. גם אמא, בעיקר אם היא כבר חייכה לכל השאר).
    להגנתנו ייאמר, שהילדה בת חודשיים וחצי, ואך-זה התחילה לחייך. שלא לדבר על זה שמדובר בחיוך המתוק ביותר בעולם.

    1. בעוד אני מבינה את תחושת חוסר הנוחות, אני רק רוצה להצביע שוב שמדובר על דרישה לחיוכים מצד זרים.

  12. מעציב מאוד שעד כה טרם נתקלתי פה ברשומה אחת שלא חוויתי בעצמי מתישהו, או משהו שהוא מאוד מאוד דומה, אולי קצת פחות מפחיד.
    ודווקא הילד ההוא שהתנפל עלי בערב לא רחוק מהבית שלי לפני כמה שנים וברח כל עוד נפשו בו כשהתחלתי לצעוק “אונס! אונס!” היה אמנם מפחיד מאוד באותו רגע אבל במכלול הכללי של הדברים, הרבה פחות גרוע מהחיוכים והאוטובוסים והילדים ברחוב עם ההערות. באמת נמאס כבר

  13. אני חושבת שהבעיה כאן היא הרבה יותר עמוקה ומושרשת בתרבות הישראלית. הישראלים, כחברה, אינם מכבדים את פרטיותו של הזולת. כמובן, לא כולם, אך בחום ובלחות ובלחץ הישראלים קיימת כל הזמן ההרגשה שאין לך מרחב פרטי. מהערות שונות ומשונות ברחוב/חנות/אוטובוס מאנשים זרים לחלוטין, דרך קריאות ברחוב, ועד השאלות האישיות מאדם שהכרת רק לפני כמה רגעים. קשה לי עם זה מאוד. אולי כי גדלתי באירופה, שם ההתחשבות במרחב הפרטי שלך היא גדולה הרבה יותר ואורגנית לתרבות (או כמו שחלק מהאנשים קוראים לזה -“הקור של האירופאים…”), או שפשוט כי נראה לי הגיוני לחשוב שלא לכל אדם זר ברחוב יש את הזכות לדבר איתי או להעיר לי הערות -מיניות או אחרות, זה ממש לא משנה.
    אני יודעת היטב שאסור לי להכליל יתר על המידה, אך כך אני מרגישה כל הזמן בישראל. אנשים קרובים מידי, ולא רק פיזית.

  14. מסכימה מאד.

    וזה קורה גם לכיוון ההפוך. המון פעמים יצא לי ללכת ברחוב ולחייך לעצמי – כי היה לי יום טוב, כי שמעתי שיר שאני אוהבת, כי שמחתי להיות בדרך אל משהו שחיכיתי לו – ואנשים הציקו בגלל זה. “מה כל כך מצחיק? ספרי שגם אני אצחק”, “למה את מחייכת?”, “את, טוב לך בחיים”, “החבר שלך עשה לך טוב?” ושאר הצקות.

    אני חושדת שבשני המקרים זה נובע מאותו מקום – הרבה גברים חושבים שאם מישהי עושה משהו, היא עושה אותו *כלפיהם*. אם היא בטווח הראיה שלהם, אם היא קיימת בעולם שלהם, לא ייתכן שהקיום שלה עצמאי. מאותו מקום שבו אם אני לובשת חולצה עם מחשוף, חייב להיות שאני לובשת אותה *כלפי* אותו גבר שרואה אותי. אז אם אני מקדירה את פני או מתחילה לצחוק כלפיהם – הם מרגישים שזכותם להגיב על כך.
    ולא ייתכן שיש לי קיום עצמאי ושאני לא רוצה להיות בכלל קשורה אליהם – אני בטווח הראיה שלהם,

    בשני המקרים זה מציק, זו גישה פטרונית כלפי הרגשות האישיים שלי, ששייכים רק לי.
    שלא לדבר על כך שהשאלות הלא מדוייקות מעידות על חוסר קשב ו/או חוסר רגישות. בהרבה מקרים אין הבדלה בין חיוך לצחוק, בין הרהור לצער וכו’. זה מחזק את הטענה שזה לא נובע מאכפתיות.

    1. הו, כן. כמעט בכל פעם שאני שוכחת מעצם קיומם של מטרידים פוטנציאליים ברחוב ומחייכת באמת, יהיה את הרגע בו אבחין במבט של מישהו, ואז אזכר שזה מסוכן לחייך ככה, “סתם”, בחוץ. מישהו עוד עלול לראות בזה הזמנה מפורשת להציב את עצמו במרכז חיי לדקות הקרובות.

      טוב שלנשום אפשר בלי הערות.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *