צל”ש האתר: הטרדות – הן באמת בכל מקום. וכמעט תמיד, נשתוק.

מדי פעם אנחנו רוצות להעלות על הכתב ולשבח את אותם שומרונים טובים וגברים זרים שגורמים לנו להרגיש בטוחות, ושהמרחב האישי שלנו והבטחון שלנו משנים להם והם מכבדים אותו. זהו אחד מן המקרים הללו. אתן ואתם מוזמנות לשלוח אלינו גם מקרים דומים, של התנהגויות שהיינו רוצות ורוצים לראות יותר.

אני לא משורר דגול ואין לי מספריים חדות במיוחד, אז הרשומה הבאה תפורסם בסדר פשוט: תיאור המקרה קודם, מסקנות אחריו. התיאור יבוא כרונולוגית ולפי מיטב זכרוני (המדויק למדי); לגבי המסקנות, אין הבטחה שיהיו קוהרנטיות, או שאסכים עם כולן במחשבה שניה – לחצי שעה, לא הייתי אני, ואני עדיין מנסה קצת לעכל את זה.

——

יום רביעי, עשר וחצי בערב, סוף משמרת. עייף, נופל מהרגליים, קצת כועס ומנוצל. והאוטובוס – כרגיל – מתעכב. קמתי מהספסל לנהל שיחת-טלפון קצרה, וכשחזרתי, הוא היה שם.

בהתחלה זה לא נראה מוזר מדי. הזקנה שעל הספסל האזינה לדבריו של גבר כבן 50, שכרע ברך מולה. לרגליו – נעליים לבנות בוהקות, אך שאר הלבוש שלו מעט מוזנח. מזמן הפסקתי להתרגש מהמוזרים שצובאים על אלנבי בשעות אלו. אך לאט-לאט התבהר לי שלא מדובר בסתם תמהוני שרוצה לספר על חייו – הוא התנודד מעט משכרות, וכל כמה משפטים עצר לבהות בזקנה – וברוסיה הצעירה שישבה לידה.

פרץ של בטחון לא מוסבר הניע אותי לחזור לספסל. היתה לי הרגשה שמשהו מעבר למבטים מתבשל פה, וידעתי שאם אתעלם, אם אעבור על זה בשתיקה, כל ההתרעמות בעניין מאפ”י בימים האחרונים (ופרשיות אחרות בשבועות האחרונים) תאבד כל ערך. התיישבתי.

התחלתי להקשיב לדבריו. הרבה מלמולים לא מובנים, אבל כל כמה זמן הוא חזר ואמר “היא יפה. אבל באמת, היא יפה.” – והניד את ראשו לעבר הבחורה שליד [באמת שהייתי צריך לשאול לשמה, ולו רק כדי שאפסיק לקרוא לה “הבחורה”]. הערנו לו – הזקנה ואני – שיפסיק, שילך הלאה, אבל הוא בשלו. הוא התחיל לדבר אליה ברוסית, והיא ענתה לו משפטים קצרים. הוא התעצבן, והניח את היד שלו על הרגל שלה. אינסטינקטיבית, היא התרחקה ממנו, ולפתה לי את הזרוע בבהלה. הגברתי את הטונים וניסיתי שנית להרחיק אותו, קצת אובד עצות בסיטואציה.

היא שאלה אותי אם אני יודע מה המספר של המשטרה. הייתי סקפטי – הן לגבי ההרתעה שאיום כזה יהווה עבור המטריד, והן לגבי התגובה של המשטרה. למרות זאת, התקשרתי. הוא, מולנו, צחק. “לא מפחיד אותי משטרה”. ובאמת, למה לפחד? ב-15 הדקות הבאות בהן חיכינו לאוטובוס, אף ניידת לא עברה. לפחות זה השאיר אותו במרחק כמה מטרים מאיתנו – מרחק ממנו, כמובן, המשיך להטריד את העוברים ושבים. העימות הבא התרחש כשהצטרפה לתחנה בחורה נוספת – ברגע ששם לב אליה הוא נעמד מעליה, אבל הפעם התגובה גם היתה מהירה, והזכרתי לו שהתקשרנו למשטרה ושעדיף שישמור מרחק. כמו מקודם, הוא לא הלך, אבל נשאר מחוץ לטווח-מגע.

כאשר הגיע האוטובוס, חשבתי לעצמי, הוא יוותר. אבל הוא לא עשה סימנים כאלה: נעמד בתור, כאשר אני חוצץ בינו לבין הבנות. שקלתי, ברגע מעט לא זהיר, לוותר על העליה לאוטובוס בניסיון לגרום לו להשאר. האמנתי שאולי הנהג יבין את הסיטואציה ויסרב להעלות אותו – אבל בסופו של דבר כולנו מצאנו את עצמנו על האוטובוס. את התאוצה והפניה, מיותר לציין, הוא ניצל בשביל “ליפול” ל”זרועותיהן” של נוסעות האוטובוס, וכמובן שהרגיש צורך להתנצל באמצעות מגע מנחם. אחת אומללה לא הבינה את הסיטואציה כשהפיל את עצמו עליה וניסתה לעזור לו לקום, מה שהפך במהירה לחיבוק לא רצוי. בניסיון להחזיר את ההרתעה הקודמת, ניהלתי שוב שיחה עם מוקדנית המשטרה, והסברתי שהפניה לגבי המטריד לא נענתה, אבל שהוא עכשיו על קו 25 צפונה.

בשלב זה, הוא הבין שאני מקור הבעיה שלו. הוא פנה אלי, מתנודד עם פיתולי האוטובוס, והתחיל לנהום ולצעוק; על איך שהוא לא מפחד ממני, מה הוא יעשה לי. אפילו הטיח בי שאני דומה להארי פוטר. “רק חסרה הצלקת. אני יכול לעשות.” – אבל הקרב, מבחינתו, היה אבוד. אחרי מספר תחנות הוא ירד מהאוטובוס, ולצערי אני מניח שבשד’ בן-ציון גם התרחשו מספר תקיפות בלילה ההוא.

——

ישבתי באוטובוס וניסיתי להבין מה בדיוק קרה פה. התחלתי לנתח את השתלשלות האירועים.

כן, הייתי גאה במעשה שלי. מספר נוסעות קמו להודות לי – אבל אני הייתי בהלם מכל הסיטואציה. כמה ספסלים לפני עמד גבר מכובד בחליפה, שלא היתה לו בעיה לנטרל את התוקף. כמה מילים חריפות ממנו, או מצמד החיילים שמאחורה, היו מסלקות את השיכור בשלב מוקדם יותר. אבל הם בחרו לשבת. לשבת ולהסתכל, כשהשיכור תקף את נוסעות האוטובוס, כשאיים עלי. כשהוא ירד, אותו נוסע בחליפה הסביר לנוסעת שנראתה כאשתו ש”הוא היה סתם מסטול, לא היה מה לעשות.”

כשאני חושב על זה, פחדתי יותר בתוך האוטובוס מאשר בתחנה. תחנת אלנבי פינת ברנר היא אולי חשוכה וחשופה, והייתי שם לבד מולו – אבל במקרה הצורך היתה לי האפשרות להתחמק ממנו. באוטובוס הסגור, אין לאן לברוח כששאר הנוסעים מסתכלים ומתעלמים. ואם היה בוחר להמשיך עד לשכונה שלי, או של הבחורה שהותקפה? העדפתי לעמוד מולו לבד בשטח פתוח מאשר בין אנשים שמתעלמים ממה שהם רואים.

בסופו של דבר, הוא היה איש קצת אומלל. לא, הוא לא הומלס – היה לו קצת כסף, כמה פריטי-לבוש מהודרים וחסרה לו הצחנה המתלווה לדיירי-הרחוב – אבל בהחלט איש שהיה מעורר רחמים בסיטואציה קצת שונה. אני סולד מקריאה למשטרה כדי “לטפל” בדיירי-רחוב ובשאר אומללי החיים מאז שהייתי עד למספר תקריות של אלימות משטרתית כלפיהם בפריז ובברלין, אבל במקרה הזה לא היתה ברירה: הן כי זה לא “סתם” תמהוני חולף, והן כי המותקפת חיפשה פעולה, אישור שמשהו באמת נעשה פה.

בניתוח מעמיק יותר, אני מניח שיש פה הרבה רבדים של משחקי-מגדר. כגבר (בערך כזה) נטול ערך מיני עבורו, הגעתי לעימות הזה מעמדה חזקה יותר, כמעט בטוחה – מעבר לאיומים וגידופים, הוא הסתפק בלתפוס את הכתף. במקביל, ולמרות שגם הפמיניסטית הקיצונית ביותר לא היתה מסרבת לעזרה כזו, העזרה הזו מצידי הציבה אותי חד-משמעית כ”גבר מושיע” ואותה כעלמה במצוקה – היא אכן היתה במצוקה, אבל גם לא היה לי נוח בעמדת המושיע.

אני מניח שלולא כל השערוריות של השבועות האחרונים – המרכז לאמנויות הפיתוי, ניצב בר-לב ושלל סיפורים דומים – אולי לא הייתי מגיב ככה. האפשרות שהייתי בוחר להתעלם קיימת בהחלט. כשזה קרה מולי, הבנתי שאם אני לא פועל עכשיו – כי אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי – אני משאיר אותה מצולקת. מבחינה מעט יותר אגואיסטית, אי-פעולה היתה משאירה לשחות ברגשות-אשם; ואין טוב ממני בהתבוססות באלה.

הטראומה לא נמנעה; הבחורה עדיין הותקפה, וגם עצירה של המעשה לא תמנע את ההרגשה הנוראית. אבל לעצור את התקיפה, אני משוכנע, היתה חובתי המוסרית והאזרחית, והתודה שהביעה המותקפת הינה כל מה שרציתי – אבל אם, על הדרך, הטקסט הזה יעודד לעצור תקיפות כאלו או להרגיש בטוחות יותר, גם טוב.

תגובות אפשר להפנות במייל ובטוויטר: metar.algazi[at]gmail[dot]com, @tessartype

נ.ב בעניין הכותרת: כי גם אם מרבית מקרי האונס והתקיפה מתרחשים בסביבה מוכרת שנראית בטוחה, זה עדיין יכול לקרות גם בסמטאות חשוכות, וגם אז נהיה מופתעים.

נ.ב 2: הטקסט נערך מעט בעקבות מספר הערות מקוראות. אין בכוונתי להלל את פעולותי ולהכניס את עצמי למשבצת הגיבור. לא, אני לא תופס את עצמי ככזה: אין דבר במעשיי שאחרים לא יכולים לעשות, ואני רוצה להאמין שרבים יפעלו כך. את הסיפור הזה פרסמתי כדי לעורר מודעות לתופעה, ואולי, כן, להזכיר שאפשר לפעול נגדה.

——

כמו כן, תגובה מצוינת שהרגשתי צורך לכלול מאת יותם שיבולת:

לגבי שאר האנשים באוטובוס שדרך ה(אי-)פעולה שלהם היא הכי מפתיעה לכאורה – היה מקרה בארה”ב לפני כמה עשורים שפסיכופט רצח מישהי עם גרזן בשעת לילה באצמע בלוק דיור ענקי. הצעקות שלה היו בטווח שמיעה של לפחות 300 איש, שהרבה מתוכם היו ערים ושמעו, ובכל זאת אף אחד לא טרח להתקשר למשטרה. למה? כי יש שם 300 איש אחרים, שמישהו אחר יעשה את זה. השלכת האחריות לטרוח להיות מוסרי על הזולת היא אחת המגיפות הכי חמורות של החברה שלנו.

בניסוי שנעשה בעקבות המקרה הנ”ל, נתנו לשורה של סטודנטים משכילים לעשות מבחן בכיתה סגורה בתור “ניסוי בפסיכולוגיה”. במהלך המבחן, קרתה “תקלה” והתחיל להיכנס לחדר עשן באופן, אובייקטיבית, מדאיג. כשהנבדק היה לבד בחדר כשזה קרה, ב100% מהפעמים הוא מיד רץ החוצה לשאול את אחד האחראים אם הכל בסדר. לעומת זאת, כשהנבדק הושם באותה סיטואציה בדיוק, רק עם חבורה של שחקנים בחדר שהונחו להתעלם לחלוטין מהעשן וה”תקלה”, רוב הנבדקים המשיכו לשבת ובחרו ולהתעסק בשלהם. כלומר גם כשיש מסלול אחד של התנהגות שברור שצריך לנהוג בו, לא בהכרח למען אחרים אפילו אלא *למענך*, ואתה מוקף באחרים שמנערים מעצמם אחריות, רוב הסיכויים שתבחר להתנער מאחריות גם אתה
.
במובן הזה, הרבה יותר קל לאזור אומץ להיאבק במטריד מינית כשאתה לבד בתחנה איתו ועם שתי קורבנות (אתה בכל זאת גיבור וזה רחוק מלהיות טריוויאלי), מאשר לעשות את אותו דבר בדיוק על אוטובוס הומה אדם. יכול להיות שחלק מהאנשים שעל האוטובוס פטרו אותו כ”סתם מסטול” והמשיכו להיות אדישים היו בוחרים גם הם להיאבק בו בסיטואציית התחנה.

פורסם לראשונה כאן.

[got_back]

התגובה של ל "

  1. תודה לך.
    לא בשם הבחורה שאני לא מכירה, אלא פשוט בתור מישהי שהוטרדה פעמים רבות מול הרבה אנשים שעמדו וצחקו או סתם התעלמו, עצם זה שעשית משהו (ועשית הרבה) זה המון, גם מבחינה רגשית (התחושה של “אני לא לבד”) ולפי מה שתארת מנעת את התדרדרות המצב.

  2. היי

    רציתי להגיב בעניין המגדרי. כן, נכון שנוצר כאן מצב שבו אתה, הגבר, “שווה הערך” לגבר המטריד (כמובן מנקודת מבטו המעוותת), נחלץ לעזרה של האשה במצוקה. ויכול להיות שכך המטריד ראה את זה, ויכול להיות שהוא באמת לא היה מגיב לאשה שהייתה מדברת באותה התקיפות.

    אבל נקודת המבט שלו אין בה בכדי לשנות את העובדה שהיה כאן אדם שנחלץ לעזרת אדם. חשוב בעיני שלא נתן לעניין תפקידי המגדר להסיח את דעתנו מהעובדה שסייעת לאדם במצוקה, והבטיחות של המוטרדת, גם אם הייתה מוטרד ממין זכר, היא יותר חשובה ממאבק מגדרי כזה או אחר.

    זה מאוד מפחיד לעזור לאנשים לעמוד מול מטרידים, ואני מודה שאני לא תמיד עושה את זה, בטח לא בנ”י. אז היה גאה בעצמך.

  3. עשה לי טוב לקרוא את זה. וגם רע.

    אני שונא את זה שגם במקרה כל כך חד וברור לכל הסובבים, גם כשכבר מישהו אוזר אומץ ועשתונות ולא נותן להטרדה להמשיך הלאה – עדיין לא מצליחים לעשות הרבה יותר מלעצור את אותה הטרדה ספציפית. אני מאושר שאותן בחורות הרגישו שלא אדישים סביבם למה שקורה להן, אבל כואב לי שהן יודעות שפנייה למשטרה תיענה במשיכת כתפיים.

    אני שונא את זה שגם במקרה המובהק והפומבי ביותר, אני לא יודע מה לעשות חוץ מכיבוי-שריפות מיידי. אמור להיות פתרון יותר טוב. זה לא אמור להסתיים ככה, ואני לא יודע איך אפשר שזה יסתיים כמו שזה צריך.

    ולך הכותב – עשית המון. תודה לך. אני שמח כל כך שיש אנשים כמוך.

  4. לכותב, אמנם אתה נשמע נבוך מכל העניין, אבל בכל זאת- כל הכבוד!
    בכלל לקרוא כאן סיפורים על מישהו נוסף שמתייצב ליד מוטרד/ת עושה הרגשה טובה, בין אם זו אשה נוספת וגם אם זה בחור. הערבות ההדית חשובה ומשנה את המצב לעין ערוך.
    כאב לי לקרוא על התגובות של שאר יושבי האוטובובס. בגלל שהמצב מוכר לי מדי, וזה מגעיל, זאת אדישות, הקטנת ראש, חוסר הזדהות עם האחר.
    להגיד שזה מפחד ממש לא נכון, כי באמת מספיק רק לומר כמה מילים, או להסתכל בצורה מסויימת ולא להפנות את המבט,ולהתעלם, איכס. פשוט מגעיל.

    אז תודה לך שוב, ושנזכה לראות עוד הרבה מקרים של ערבות הדדית בין בני-אדם.

  5. לפרוטוקול אבקש לציין שלא רק גברים יכולים לעזור, אלא גם נשים. כאשה, יצא לי להתערב לא פעם ולא פעמיים במקרים בהם נתקלתי בהטרדה או בכל סוג אחר של בריונות. אם מדובר בחבורת ילדים שהתגרתה בכלב קשור, בילדים שהטרידו ילד חלש יותר, בנערים באוטובוס שהטרידו נערה, בלקוחה בסופר שהתעמרה באחת העובדות, ואפילו – קשה להאמין – באב שהתנהג בבריונות כלפי בנו. נכון, באף אחד מהמקרים לא נענשו המטרידים (המצב לא הגיע לידי הזמנת משטרה), אבל בכל אחד מהם ההתנהגות הבריונית פסקה. במקרה של האב, אני מאמינה שגרמתי לו לא רק לחדול ממעשיו אלא אף להתבייש בעצמו. (זה, אגב, היה מעניין: לאחר שנזפתי בו התכוננתי לתשובה חצופה ומגעילה מצידו. אבל, להפתעתי, הוא הרכין את ראשו ומלמל “את צודקת”. זה כבר נראה לי הישג אמיתי.)

    אני לא כותבת את זה כדי לקבל צל”ש או משהו כזה, אין לי צורך בכאלה. וחלילה, אני לא כותבת את זה על מנת לזלזל בעזרתם של אותם הבחורים. אני כותבת את זה למענכן, שאר הנשים. עליכן להבין: יש לנו כח! לכל אחת מאיתנוו יש את הכח להפסיק מעשה כזה, בין אם נעשה כלפיך ובין אם כלפי מישהי אחרת. האמיני בעצמך! אם את רואה עוול שנעשה, אל תחכי לאיזה גבר שיבוא להציל את המצב. כי הכח להציל את המצב טמון גם בך.

    ברשותכן, הערה לגבי אדישות הסביבה: לכל המתלוננות על אדישות, אני מציעה להעמיד את עצמכן בנעלי הסביבה. עם יד על הלב, כמה פעמים הייתן עדות למעשה לא הולם, ולא התערבתן? כמה פעמים קיוויתן ש”מישהו אחר” יעשה משהו? כמה פעמים הסטתן את מבטכם, כדי לא לקחת חלק בסיטואציה הלא נעימה שמתרחשת אל מול עיניכן? גם לי, שנוטה לדחוף את האף שלי בעניינים שלא נוגעים לי, היו מקרים בהם ראיתי עוול – ושתקתי. איני יודעת למה, אבל כבר היו מקרים.
    הנקודה היא זו: להבא, כאשר אתם מאשימות: “היו המון אנשים מסביב, אף אחד לא נקף אצבע!”, חשבו: האם אתן הייתן נוקפות אצבע? האם פעלתן, כשהייתן בסיטואציה דומה?

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *