אם אתה לא יכול להבין – פשוט תאמין לי

אני דורית, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית, נשואה לגלעד, חיים בירושלים ומתים לעוף מכאן. מהיום שהגעתי לאתר הזה אני רוצה לשים קישור אליו בפייסבוק, ואם כבר להעביר את המסר “אין במה להתבייש” מן הראוי שהקישור יהיה לסיפור האישי שלי.
אני מוכנה להסביר את מה שצריך להיות מובן מאליו, אני מוכנה לספר ולהיחשף, אבל אני לא מוכנה להתבייש כי אין לי במה להתבייש. לא אכפת לי “מה יגידו”, התברכתי במציאות שמאפשרת זאת, יש לצידי איש מדהים שאין לי מה להסתיר ממנו ושאר העולם יכול לקפוץ לי. באשר לעתיד, כבר מזמן אין לי שאיפות להגיע רחוק מספיק כדי שאחשוש מחשיפה וביקורת.
אם גבר אחד ויחיד יבין את מה שניסיתי להסביר כאן – זו כנראה תהיה תרומתי האחת, הצנועה, לעולם. אם לא – אולי לפחות לא אצטרך שוב להסביר למה אני לא מחייכת בבוקר.


בכל פעם שאני יוצאת מהבית אין גבול לטינופת שיוצאת מהפה שלהם: התחת שלי, הציצים שלי, הכוס שלי הם הפקר, כל אפס מאופס מרשה לעצמו להביע את דעתו עליהם ולשתף אותי במה שישמח לעשות בהם. בי. חלק מהאפסים מעדיפים מגע על פני הסבר מילולי כשיש להם הזדמנות. אז למדתי להיאטם ולהתקדם, כאילו לא שומעת, כאילו לא רואה, ממשיכה ללכת, תמיד הולכת מהר, הבעה אטומה, כאילו בדרך להציל חיים או בדרך חזרה מלוויה, לחיות עם זה כחלק דוחה אך בלתי נמנע מהחיים, לא לתת לזה להגיע אלי. פעם אחת משהו דווקא הגיע, זעזע, ערער אותי לגמרי.

הדרך מהבית לתחנת האוטובוס החלה באופן שגרתי באותו בוקר: מכונית מאיטה, חלון נפתח, צועק לי משהו עם “כוס”. קטן עלי, אני אפילו לא מסובבת את הראש, שומעת-לא-שומעת, לא מסיטה מבט מהדרך שלפני, ממשיכה ללכת כאילו כלום, נאטמת ומתקדמת.
מתקרבת לצומת, אני מנסה לראות איזה רמזור “עדיף” לי כדי לא להתעכב לפני מעבר החצייה, הפעם פספסתי. עד שמתחלף הרמזור איזה יצור על דו-גלגלי משתף אותי בתכניות שלו לגבי. אני לא שומעת, לא מפנה מבט.
פעם היה שוטר ממש לידי, אז הרשתי לעצמי לעשות לטינופת התורן תנועה מגונה ולאחל לו שייתפס לו הזין במטחנת בשר. הוא היה בשוק, אני הייתי מאושרת. תחושת הניצחון התחלפה ביאוש, תסכול וזעם כשנתתי דעתי למובן מאליו: השוטר שמע מה שנאמר לי ולא הגיב בעצמו, השפלת נשים ברחוב לא נראית לו כמשהו שמתפקידו להפסיק. בכל אופן, הבוקר אין שוטר, אז אני לא פותחת את הג’ורה המפורסמת שלי, כולי 40 ק”ג על מטר וחצי כל אפס מאופס יכול למעוך אותי כמו ג’וק.
הגעתי לתחנת האוטובוס. שלושה נערים, בני 16-17.
אני עומדת מחוץ לתחנה, בוהה לכיוון השני.
הם מדברים אחד עם השני. עלי. על התחת שלי, ליתר דיוק. שומעת-לא-שומעת, נאטמת, לא מפנה מבט. זה קצת יותר מעיק ככה, קצת יותר קשה מלהתעלם ולברוח, אבל תזמנתי את עצמי טוב היום וגג עוד 2 דקות האוטובוס שלי יגיע.
האוטובוס מגיע, לא אחד הנהגים שאני מכירה. חבל.
זה אולי ישמע טיפשי כמה אני שמחה לראות פרצוף מוכר של נהג אוטובוס, לחייך ולהגיד בוקר טוב, לצאת רגע מהבועה ולזכות למבט אחד לא מפשיט, חיוך אחד חביב נטול כוונות זדון; או שזה רק מראה עד כמה אני בודדה, מפוחדת ומותשת בדרך האינסופית מהבית לאוניברסיטה.
אין לי הרבה דברים טובים להגיד על השכונה שאנחנו חיים בה, אבל סטודנטית בירושלים לא יכולה להמעיט בערכו של קו אוטובוס לאוניברסיטה שמעטים הנוסעים בו – פחות מתחככים…
ובכלל, אני מעדיפה אוטובוסים.
מוניות זה מפחיד. נורא נורא מפחיד.
לפעמים אין לי ברירה אלא לקחת מונית, יושבת מאחורה, מחבקת את התיק שלי, מפנה מבט קפוא לחלון. רוב הנהגים אפילו לא מנסים לדבר איתי, אלה שמנסים בד”כ מוותרים כשהם שומעים את הטון הקפוא שמתלווה למבט.
באוטובוס אני שמה אוזניות, בוהה בחלון, מתנתקת שוב. הפעם מתמזל מזלי (או כך חשבתי…) האוטובוס די ריק היום ומתרוקן עוד בכל תחנה, אף אחד לא מתיישב לידי.
מגיעים למנהרה, המאבטח נכנס לעשות סריקה ויורד מהדלת האחורית, האוטובוס ממשיך לתוך המנהרה, אני מורידה משקפי שמש ואוזניות ומגלה להפתעתי שאני הנוסעת האחרונה.
קמה, מתקדמת לכיוון הדלת הקרובה, הדלת הקדמית.
האוטובוס עוצר.
מחכה שהדלת תיפתח.
לא נפתחת.
מסובבת את הראש אל הנהג —-
“רציתי להגיד לך שזה לא בסדר”, הוא אומר בחיוך מאוזן לאוזן “כל הדרך לא הצלחתי להתרכז כי הסתכלתי עלייך במראה, כמה את יפה, והמחשוף שלך…”.
שיט. זה עוד לא קרה לי. מה עכשיו?
לא יכולה להמשיך ללכת כמו בדרך לתחנה, לא יכולה לאטום את עצמי כמו בתחנה כי הוא מדבר אלי, אני חייבת לענות לו, מהר לחשוב מה להגיד שיגרום לו לפתוח את הדלת….
הוא ממשיך “מה את לומדת?”
“משפטים, ויש לי שיעור עכשיו אז אם תוכל לפתוח את הדלת בבקשה”
שני מאבטחים ממש מולי, מעבר לדלת, אני יודעת שלא יכול לקרות לי כלום, אחד המאבטחים ממש מסתכל לכיוון שלי, מספיק סימן קטן והוא יבין שאני צריכה עזרה…
קצת מוגזם לסמן למאבטח… הוא רק מדבר…
אז מה כן? להיות נחמדה? אח”כ קוראים לזה “אי-הבנה”, חייבת לדרוש בתוקף שיפתח את הדלת – אבל לא “לעשות עניין”… איך?
“אה, אז לא כדאי להתעסק איתך” הוא צוחק.
מה אתה צוחק, טינופת?
“אני נורא ממהרת לשיעור, תפתח את הדלת בבקשה”
“רגע, תגידי…”
המאבטח עושה צעד נוסף לכיוון האוטובוס והנהג ממהר לפתוח את הדלת, אני יוצאת כמעט בריצה, חולפת מהר על פני המאבטח, לא מסוגלת אפילו להסתכל לו בעיניים, אח”כ זה יציק לי, לא אמרתי לו תודה ואני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה.
ממהרת במדרגות,
בקושי נושמת,
ממה אני בורחת? לא יודעת.
מגיעה למקום הקבוע שלי ליד המאפרה, מדליקה סיגריה, כאן אני יכולה להירגע.
מדהים, כאן מעולם לא הוטרדתי.
כל כך עצוב שזה מדהים אותי.
מישהו קורא בשמי, אני קופצת בבהלה, לא הספקתי עדיין לצאת מהבועה שלי.
שואל אם אני בסדר, “את נראית קצת….מזועזעת”
“כן, תודה…. אני בסדר היה לי איזה קטע לא נעים עכשיו”
אני מספרת לו.


לספר אין לי בעיה. אני לא עושה דברים שאתבייש בהם ולא מתביישת במה שאני עושה, בטח לא במה שעושים לי; ולמי שיראה בי אשמה בכך שיצאתי מהבית ממילא אין מקום אפילו ברשימת חברי לפייסבוק. הבעיה הפעם היא להסביר. לו, לעצמי. אחרי כל מה שעברתי בדרך, היום ובכל יום, השאלה שהוא לא שואל ובכל זאת אני מרגישה צורך לענות עליה – מה כבר קרה???
זה לא היה מפחיד כמו מונית, כשאני יכולה רק לקוות שהנהג הוא לא חלאה.
זה לא היה דוחה כמו לשמוע מה ההוא שפתח חלון במכונית ישמח לעשות לי בכוס.
לא משפיל כמו לשמוע שני ילדים חצופים בני 17 לכל היותר, צעירים ממני ב-13 שנה לעזאזל, מדברים על התחת שלי כי למרות שאני מבוגרת, חכמה, מנוסה, משכילה מהם הם גברים-ילדים ואני אישה-נקבה ולכן לא ראויה לשום סוג של כבוד מינימאלי מצידם.
זה היה…
חוסר אונים.
תחושת השליטה המזויפת נשארה על כנה כל עוד יכולתי להיאטם ולהתקדם.
עכשיו נזכרתי עד כמה אני חסרת אונים, עד כמה אני לא באמת יכולה “לשמור על עצמי”, עד כמה זה יכול להיות גרוע יותר מ”סתם” השפלות מגעילות.
יותר מהכל הזדעזעתי לנוכח ההבנה עד כמה השפלות, פחד, גועל הפכו להיות השגרה שלי, איך בשלוש השנים האחרונות נתתי לכל טינופת לפזר עוד כמה רסיסים מנשמתי המרוסקת בדרך בין הבית לאוניברסיטה.
“נתתי”, עוד פעם…
מה כבר יכולתי לעשות?
אה, להישאר בבית.
כן. לפעמים אני מעדיפה פשוט לא לצאת מהבית, לעבור את כל זה בשביל הרצאה שרק מזכירה לי כמה חסר תועלת תחום הלימודים שלי.
מחר בבוקר אני אקום בזמן, אתקלח, אתלבש, אתאפר, אסתרק, אתלבט אם לאסוף את השיער (פחות בלונד) או לפזר אותו (להתחבא מאחוריו), אנעל את הנעליים האדומות כי משום מה דווקא כשאני איתן מטרידים אותי פחות, אשתה כוס קפה בהמתנה לשעת היציאה המושלמת למינימום המתנה בתחנה.
אני תוהה אם אני שואבת מהנעליים האלה איזה ביטחון שמרתיע לפחות חלק מהחלאות שאוהבים להציק לחסרות הביטחון…
פתאום אני נזכרת שכשצבעתי את השיער באדום, סגול, אפילו חום משעמם הטרידו אותי פחות, לפחות נפטרתי אלה שמעדיפים בלונדיניות…
ובקיץ עם החצאיות הארוכות ממילא תמיד קר לי ויש איתי חולצה ארוכה, אז כשצריך אני יכולה להתחפש לספק-דוסית ולהרחיק את אלה שמטרידים רק חילוניות פרוצות בסקיני ועקבים…
פעם אמרתי שאני חייבת להיכנס להריון, אולי אז יעזבו אותי בשקט. לא ממש צחקתי.
מצד שני הבנתי שיש את אלה שדווקא אז מתעוררים.
טוב, אולי אחרי הריון אני סוף סוף אראה בת 30 והילדים החצופים יעזבו אותי בשקט.
אני רוצה להיות אמא. אני כל כך מקווה שלא יהיו לנו בנות. איך אפשר לשאת את המחשבה שעולם כזה מחכה בחוץ לילדה הקטנה שלך?
אין לי כוח לרוץ לתחנה כשכל היצורים האלה נועצים בי מבט.
אני אשאר היום בבית.
אני כל כך עייפה.


גלעד מבין כבר מזמן כי אני מספרת לו הכל, תמיד, כל הזמן, מקיאה הכל ושוכחת. קשה לו כמו לרוב הגברים לשמוע ולדעת שהוא לא יכול לפתור את הבעיה, אני יודעת. לי יותר קשה לחיות את זה, הוא יודע. הוא מבין למה אני מתקשרת אליו לפעמים כדי ש”ילווה אותי” בטלפון בדרך הביתה, למה הייתי לא שקטה לפני שיעור הנהיגה הראשון, לפני ראיון עבודה, לפני פגישה עם מרצה, למה אני לא מוכנה לפתוח את הדלת כשאני לבד בבית, גם לא למשלוח פרחים, גם לא לשכן. הוא מבין שלפעמים אני אשמח שיסיע אותי, ולפעמים אני רוצה לבד ומכבד את רצוני.
אני רוצה שיותר גברים יבינו כמו שהוא מבין, כי אני רוצה שיותר נשים יזכו לחיות עם גברים שמבינים. אני רוצה שיותר נשים יזכו להבנה ולתמיכה בלי שמץ של שיפוט לפחות בבית, שיוכלו להפסיק להתגונן, לנוח. אני רוצה שבבתים כאלה יגדל דור העתיד.

אני רוצה שגם אתה תבין, או לפחות תבין עד כמה אתה לא מבין – יש עולם שלם שם בחוץ שאתה לא מכיר, יש צורת חשיבה שכל אישה מורגלת בה ואתה לא מעלה על דעתך, יש מערכת שלמה של שיקולים שלא נדרשת להטריד את עצמך בהם מעולם.
תראה כמה העולם הזה מעוות.
אני רוצה להסביר לך מה הם עושים לי, ומוצאת את עצמי מסבירה את ההתנהגות שלי.
אני צריכה להסביר למה הזדעזעתי כשעמדתי בסיטואציה בה הכלים ה”רגילים” שלי לא התאימו, מה שמזעזע זו עצם העובדה שיש לי כלים רגילים להתמודדות עם הטרדות.
אני מנסה להסביר לך את השגרה היומיומית שלי, של רוב הנשים, במקום לדרוש הסבר לכך שזו המציאות שלנו.
אתה לא תוכל לחזות בתופעה אם נלך יחד ברחוב כי הם בזים לי עד כדי כך שהם חושבים שאני הרכוש של הגבר לצידי, אותו הם בהחלט מכבדים.
אני לא יכולה להראות לך, אז אני מנסה להסביר לך… כמו להסביר את הגלים למי שראה את הים רק בתמונות…
אתה מבין?
אתה מבין שזה לא משנה מה אני אלבש או אנעל,
באיזה צבע יהיה השיער שלי,
אם אסע באוטובוס או במונית?
אתה מבין כמה זה דפוק שאני בכלל חושבת מחשבות כאלה,
מצד שני כמה אני צריכה את אשליית השליטה,
מצד שלישי איך אני משלמת עליה בתחושת אשמה?
אני תמיד מציינת לטובה שבלימודים מעולם לא הוטרדתי, אתה מבין שמה שעבורי הוא החריג שראוי לציון מיוחד הוא כל המציאות שאתה מכיר?
אתה מבין שאת עיקר המציאות שלי אתה בכלל לא מכיר?
אתה מבין למה אתה לא יכול להבין איך הרגשתי כשדלת האוטובוס לא נפתחה, למה זה היה נורא כל כך, למה לא דרשתי יותר בתקיפות שיפתח את הדלת, למה לא סימנתי למאבטח?

אז אם אתה לא יכול להבין – פשוט תאמין לי.

נשלח על ידי דורית בן-שלום.

התגובה של ל "

  1. דורית שלום,
    לפני כשנתיים קרה לחברה טובה שלי מקרה דומה באופן מחשיד – היא נשארה הנוסעת האחרונה על האוטובוס להר הצופים, ונהג של אגד (בקו 23) לא פתח לה את הדלת ו”התחיל איתה” בצורה מטרידה. גם כאן, הוא לא נגע בה, אבל במשך חצי שעה הוא לא הסכים לפתוח לה את הדלת, והיא כמובן פחדה מאוד. במשך חודשים אחר כך היא נמנעה מלעלות על האוטובוס כשראתה שהוא הנהג.
    הדימיון בין הסיפורים גורם לי לחשוב שאולי מדובר באותו נהג, ואולי ישנן עוד נשים שהוטרדו על ידיו.

  2. דורית – תודה.
    אני חוששת לשתף בפייסבוק, או בכל מקום אחר, יותר מדי לינקים מפה. שלא אהפוך ל”זאת עם הלינקים המציקים האלה כל הזמן”. שלא יבלע מעט הקול שעוד יש לי. לנו.
    אני חושבת שאת זה אשתף. אולי מישהו יבין בזכותך.
    תודה שסיפרת מה קורה – לבעלך, לבחור באוניברסיטה, לנו. תודה שלא שתקת. ואני יודעת שזה לא ריאלי, אבל הלוואי ולעולם לא תצטרכי שוב לספר.
    אני מבינה את החשש מלגדל בנות. אבל אולי ננסה לגדל אותן טוב יותר? נלמד אותן את מה שלא לימדו אותנו, כי לא ידעו איך? נלמד אותן מגיל צעיר שהגוף שלהן הוא רק שלהן, ומי שנוגע בו, דינו אחד, צרחה ומכה, במידת האפשר. ניקח קצת מהתמימות שלהן, כדי שלא ייקחו הרבה יותר מהתמימות שלהן.
    עצוב לי נורא להגיד את זה, אבל זו הדרך היחידה שאני רואה למנוע מהבנות העתידיות שלי את הגורל שלך ושלי ושל כולנו. שידעו לעמוד על שלהן כבר בגיל שבו הן יודעות לעמוד. או לדבר. שידעו שלא זה לא, ואם אמרת לא והוא ממשיך מותר לבעוט בו בין הרגליים, אמא מרשה.
    ובכל מקרה, תודה.

    1. קודם כל אני רוצה להגיד שהסיפור הזה פשוט זעזע אותי. לווא דווקא המקרה הספציפי (הנורא) אלא כמות ההטרדות האינסופית. גם אני, כמו רוב הנשים אני מניחה, הוטרדתי בעבר, אבל זה אף פעם לא היה מה שקבע את כל סדר היום שלי. מדי פעם, לא כל הזמן.
      דווקא בגלל זה, ובגלל שאני אמא לבנות בדיוק “בגיל המסוכן”, ובגלל שאני יודעת שלא משנה מה אגיד, ברגע האמת הן כנראה ישותקו מפחד או מהלם ולא יגיבו, דווקא בגלל זה נראה לי שהפיתרון הוא לא אצלנו, האמהות לבנות, אלא דווקא אצל האמהות (והאבות) של בנים. שיבינו פעם עד כמה זה אלים להתייחס לאישה כאל חפץ- מדברים עליה והיא “לא שומעת”, נוגעים בה, נכנסיים לה לקרביים, אומרים לה דברים נוראיים, זורקים עליה כמויות כאלו של רפש וזוהמה. שיבינו מה המשמעות של זה, איזה כוח יש לזה להרוס את החיים. שיהיו יותר ויותר גברים ונשים שיעזו להתערב, שיגידו שהתייחסות כזו היא בהמית ומכוערת. שהורים יגידו לילדיהם שהם מתביישים בהם אם הם מתנהגים בצורה כזו מבחילה.

  3. סיפרתי לחבר שלי על האתר. הוא התעניין, שאל אילו מקרים חשובים או מעניינים במיוחד קראתי, וכשסיפרתי הוא ראה את הדברים כמוני – כעס, התרגז ולבסוף נפגע מעצם היחס הזה לאדם אחר.
    אחר כך הוא שאל אותי אם דברים כאלו קרו לי אי פעם. עניתי שכן, כמובן, והוא שאל מתי, וכמה. עניתי לו שזה קורה, אולי, פעם בשבועיים – אני בעיקר באוניברסיטה והרבה בעבודה ולא מסתובבת לעתים קרובות לבדי במרכז העיר, שהוא אזור מועד לפורענות. שם, עניתי לו, יטרידו אותי אם אני רק אסתובב בערב לבדי.

    “אני חושב שאת מגזימה,” הוא אמר. כמעט התפוצצתי. “בכל פעם שאת יוצאת לעיר? את בטוחה?”

    לא, אני לא בטוחה. אני כן בטוחה שמטרידים אותי לעיתים מספיק קרובות שהדבר יהפוך לשגרה, שאדע מה מצפה לי. כל כך כעסתי שהוא מעז להטיל בי ספק.

    אחרי שסיימתי לכעוס חשבתי על זה. חשבתי על איך שנה וחצי אני יוצאת עם החבר שלי, כמה אנחנו קרובים ומדברים על הכל – פחדים, חששות, חלומות – אבל על ההטרדות שאני עוברת מעולם לא דיברנו. מעולם לא אמרתי, לא ציינתי, בלעתי הכל והתייחסתי לזה כאל לא מספיק חשוב, כאל עניין פרטי שלי.
    אם מעולם לא ציינתי את זה, מה הפלא שקשה לו להאמין שזו שגרה? לא פשוט להסביר לאדם שקיימת מציאות מקבילה, כזו שהוא לא מכיר והכל נראה שם אחרת.

    אנחנו צריכות לדבר, לדבר יותר ולהסביר. הטרדות מיניות אינן בעיה של נשים, הן בעיה של חברה שלמה. רק אם נדבר אל הגברים שמבינים אותנו נוכל לקדם שינוי.

  4. זה היה כל כך מדוייק ו[לכן] כל כך קשה לקריאה. זה היה כמו לשאת משקולת. וזה הצליח למצות עבורי יותר מכל דיווח אחר – והרבה יותר מהדיווחים שאני הצלחתי לכתוב – את הנתק בין המציאות הזו של גברים למציאות הזו של נשים, this kind of violence והעמדה שזה מכונן – עמדה שונה משאיריגרי או דבורקין או סיקסו ביקשו לכתוב עליה, אבל עמדה שמעלה תהייה אם אין יותר תוקף למה שהן אומרות משהקוראת שהיא אני עשויה לחשוב. זה דיווח מכונן מבחינתי.

  5. טקסט חשוב ביותר. טוב שכתבת אותו, והלוואי שמשהו יוקל מתישהו (אם כי זה נשמע חסר תקוה לחלוטין).

  6. לפני כמה ימים סיפרתי לבן הזוג שלי שבאתר הבניה החדש ליד הבית שלנו הפועלים כבר מתאמנים על לזרוק הערות (ברצינות, ספגתי מהם כמה).
    והוא, מהיכרות איתי ועם העובדה שאני כמעט תמיד “עונה בחזרה” ומנסה להשתיק התחנן בפניי שהפעם זה לא יקרה, כי בערב אולי הרחוב יהיה ריק ותגובה שלי אולי תגרום להם להיות אגרסיביים.
    אז הערות הן לא רק הערות אם הן עלולות להפוך למצב פיזי, ואין סיבה שתקחי אותן גם את ותנסי להתעלם.

    * ואני מקווה שיהיו לך בנות, ובנים- שילמדו מאישה מדהימה וחזקה כמוך שאסור לשתוק, ושחייבים לשתף, ושלכל אדם יש רגשות- אפילו אם יצא והאדם זה בעצם אישה (השם ירחם)* הטקסט שכתבת יוצא דופן בחוזק שבו, ואני חושבת שצריך ללמד אותו בשיעורים בבתי הספר.

    כתבתי כאן גם אני, אבל לא העזתי להפיץ את זה, שלא יקשרו אלי, שלא יתייגו אותי בתור “המתלוננת”. אבל את יודעת משהו? נתת לי השראה.

  7. דורית שלום,
    תודה על מה שכתבת.
    אני כל כך מזדהה איתך.
    אולי שמעת על ההתבטאות של אושרת קוטלר בתוכניתה לפני כמה שבועות. אשמח אם היא תקרא את מה שכתבת.
    מאיה

  8. הרבה פעמים נדהמתי לגלות שגם הגברים הקרובים אליי ביותר פשוט לא מבינים את המציאות שבה אנחנו נאלצות לחיות. גברים פמיניסטים, עם אחיות, עם חברות, עם בנות זוג. אפילו מהם, אנשים שיזדעזעו לשמוע שקרה לי משהו, אני מקבלת את אותן תגובות מוכרות של: “את בטוחה שלא סתם התחילו איתך?”
    מאז שהאתר הזה עלה – יש לי תשובה בשבילם. אני נותנת להם לינק ומבקשת שיקראו שלושה דיווחים אקראיים. התגובה שלהם היא הלם מוחלט.
    אז נכון, אני בספק אם האתר הזה ישנה את ההתנהגות של המטרידים עצמם, אבל לדיווחים כאלה יש חשיבות עצומה על המרחב שבו אנחנו חיים. אולי מעכשיו כל הגברים שהראיתי להם את האתר ישימו לב להתנהגות שלהם ליד נשים, ישימו לב אם קורה משהו לידם ברחוב, יסתכלו אחרת על כל אותן “נשים מתלוננות”.
    אז תודה לך ותודה לכולכן.

  9. רק הערה לגבי ה’לא מבינים’ . אני הייתי ילד קטן פעם, ילד של אימא וכנראה שדי ראו את זה עלי ולכן אני מכיר בהחלט את ההליכה ברחוב כשאתה צמוד לקיר (כשאתה מפחד אז גם ילדים שקודם לא חשבו להתעסק איתך מריחים את הפחד כמו כרישים) , אני זוכר איך הייתי עובר מדרכה כשילד חזק יותר בא מולי ברחוב ואגב – אז נורא קינאתי בבנות כי משום מה לבנות לא מרביצים בגילאים האלו בדרך כלל, זה יותר עניין של בנים ותמיד יש את זה שבתחתית הערימה.
    הדבר שעבד בשבילי היה שנים של אימונים באומנויות לחימה כשהרבה זמן הייתי הכי גרוע במועדון ומעולם לא אלוף או מאסטר אבל כשניסיתי להסביר לבחורה שיצאתי איתה למה אני ממשיך להתאמן היא פשוט לא הבינה מה הקטע של הגברים המצ’ואיסטים האלו. לך תסביר לה שאני לא רוצה להתקפל מפחד כשמישהו מחפש עניינים ורואה את פרצוף הנחנח שלי בסביבה.
    נכון גם שכשגדלים בדרך כלל זה משתנה כי להתחיל קטטת אגרופים בין מבוגרים זה סיבה לערב משטרה (כשאתה ילד אפילו המורה לא מתערבת, גם כשזה קורה לידה) , אז הנה לך דרך אחת להסביר את זה לבן הזוג שלך ולגברים אחרים – פשוט תזכירי להם את הילדות, אני מבטיח לך שלרובם יש לפחות זכרון אחד שבו הם הרגישו חסרי אונים ועלובים ואם תחזירי אותם לשם הם יבינו מה את עוברת.

  10. מצטרפת למודים ולמודות. פוסט חשוב ומדויק.

    וכן, את צודקת – רק להיכנס להריון פוטר אותך מעוּלם של המבטים החודרניים וההערות הבוטות. לא פלא שנשים רבות מרגישות כל כך משוחררות בתקופה הזו, כולל אני – סוף כל סוף יכולתי להסתובב בחוצות העיר מבלי להיות דרוכה. אושר גדול!

    1. אמנם מעולם לא הייתי בהיריון, אבל מנסיונן של חברותיי אני יכולה להגיד שנשים בהיריון חשופות גם הן להטרדות, גם אם מסוג שונה. נשים זרות שמלטפות את הבטן לך, מכרים רחוקים שטורחים להעיר שהבטן שלך קטנה מדי/ גדולה מדי/ נמוכה מדי/ גבוהה מדי לשלב זה של ההיריון, קולגות של בן הזוג שנוזפות בו אם במקרה שמעו שאת לא מתכוונת להניק או שאת כן מתכוונת לבקש אפידורל, ועוד ועוד. לאנשים יש נטייה לפלוש למרחב הפרטי של אחרים בכל מצב, למרבה הצער.

  11. התוודעתי ל”יקום האלטרנטיבי” שנשים חיות בו לפני מספר שנים דרך חברתי באותה תקופה: הליכה ברחוב עם אוזניות, להישאר איתה על הקו בטלפון כל פעם שהיא נוסעת במונית, סיפורים על התנהגות נבזית, מטרידה ומשפילה מצד עמיתים לעבודה (אנשים שהכרתי וחשבתי לנורמטיביים!). מאז, ההסתכלות שלי על העולם בהיבט הזה היא מאוד שונה. אני מעריך את האתר הזה גם בפעמים הספורות בהן, בעיני, המקרה אינו עונה להגדרה החוקית של הטרדה: חשוב שנבין שגם התנהגות שהיא חוקית ולכן לכאורה “בסדר” עלולה לגרום לאדם שמולנו להרגיש רע או שלא בנוח. לא מספיק לי לא להיות פושע, אני רוצה גם לא להיות מניאק.

    אני מאוד מזדהה עם תחושת חוסר האונים של הבעל המתוארת פה. הרצון לגונן עד כמה שאפשר אך לא “לחנוק” את בת הזוג, הרי היא אדם בוגר ועצמאי ואין שום סיבה שהיא תסתובב עם “מלווה” לכל מקום (הרי עצם ההצעה מעליבה! מה, אני לא חושב שהיא תסתדר?). אין לי תשובה לזה ואני פשוט מתחרפן כל פעם שאני חושב על מה שנשים (ובפרט הקרובות לי) עוברות על בסיס יומיומי.

  12. זה היה פוסט כואב.
    תודה לך דורית, על האומץ לשתף ולצעוק.
    אני מכירה את האטימות הזאת, יותר מדי טוב, פרק זמן מסוים, אחרי שההטרדות הפכו לשגרה (כלומר, עברתי את גיל 12) התקשיתי לתקשר עם אחרים בלי שכבת בידוד ואטימות, אולי בגלל שבכנות, פרט לבית שלי, יש מקומות בודדים שבהם לא הוטרדתי ופרט לאנשים שהכי קרובים אלי, היו מספיק שניסו לעבור את הגבול, לצערי גם מכרים.
    במהלך הזמן החלפתי את האטימות בזהירות ובמוכנות לתקוף, נהייתי אדם קשה יותר, הרבה יותר.
    בכל הנוגע למטרידים, אני כנראה אמשיך להזדעזע בכל פעם מחדש, מההתנהגות המבזה הזאת.
    הנימה של “אני רוצה שבבתים כאלה יגדל דור העתיד” מעודדת, מזכירה שעוד אפשר לשנות.
    אולי בכל זאת אפשר לגרום לאנשים להבין.

  13. I am the father of two young girls and after reading this I am in complete an utter shock about how far society has deteriorated in Israel. Where the fuck did my country go? Who are these Neanderthals who now live in it and terrorize women as if we were back in the stone age?

    I’m sorry to hear about your daily reality and I am not sure why there isn’t a social uproar about this situation. Maybe too many people have become computer socials instead of active in real life.

    I left Israel pretty much after Rabin’s assassination and by the looks of if there is now no chance I will ever live there again.

    Sad

    1. אם זו רק היתה בעיה ישראלית, סביר להניח שלא היינו כאן. כמו כן, למרבה הצער, לא מדובר בתופעה חדשה, אלא רק בשבירת שתיקה לגביה.

      Hollaback קיים היום בכמה עשרות ערים ומדינות ברחבי העולם, ואין כמעט שבוע בו קבוצת הדיון של ההנהלה העולמית לא מקבלת אליה חברה חדשה שמתחילה את האתר בעיר או בארץ חדשה. זה התחיל בניו-יורק לפני קצת יותר מחמש שנים ובינתיים נדד עד אוסטרליה – דרך הודו, מצרים, מגוון ערי אירופה ואמריקה הלטינית וגם כמה ארצות אחרות באפריקה ובמזרח התיכון בחודשים האחרונים. אנחנו לומדות הרבה, אבל הדבר הבסיסי שלמדנו הוא שהטרדת רחוב קיימת בכל מקום, גם אם היא מתבטאת באופן שונה במעט, ובכל מקום יכולים להאבק בה באופן אחר (משמע: תנועתן של נשים, נערות, ילדות ולהטב”ק מוגבלת בכל מקום ומאויימת).

      השאלה היחידה היא האם ניתן לדבר על הטרדת רחוב באופן פומבי, או לא. כאן, אנחנו מקוות שכן.

  14. אני בחורה גדולה
    לא צריכה להיות 140
    אני 170
    אני גדולה
    רחבה
    יש לי נוכחות
    אבל עדיין כל פעם שאני עוברת ליד אתר בניה
    אני מרגישה כמו 120
    אני מתכווצת
    מורידה את הראש והולכת מהר.
    כשאני הולכת לדירה שבה אני עובדת והקבלן שם , אני נצמדת אליו .
    אני לא מדברת עם הפועלים
    מעדיפה כמה שיותר לעבוד עם נשים , כמה שפחות עם גברים אז אני סובלת גחמות מטופשות של קבלניות אבל מצד שני אני לא לבד בבית שמלא בפועלים ….

    למה ?
    למה אני צריכה לפחד לעסוק במקצוע שלי?
    למה בעלי צריך לבוא איתי כדי לשמור עלי כשאני נפגשת 1X1 עם קבלן?

    והכל כי גברים חושבים שאני לא ראויה לכבוד שגבר אחר זוכה לקבל מהם .
    הייתי מתה שפעם איזה גבר יעבור ליד האפס שצועק הערות מיניות ויצרח לו כמה מילים על הזין שלו , פעם אחת שירגיש מושפל!

  15. והחלק הגרוע ביותר היא שיש הרבה נשים, שעושות מה שמצופה מהן בחברה. הן מתנהגות כאילו זה מחמיא להן. הן לומדות לקבל את זה כמחמאה. ומרוב חיוכים מזוייפים הסיבות האמיתיות נשכחות.
    ראיתי לא מעט בנות שבנים נצמדים אליהן למרות שאין בניהם זוגיות, או כל קרבה. שמחייכות על הערות על ה”מסחטות” שלהן (גם זה שם נפוץ לשדיים במגזרים מסויימים), שאפילו תוהות מה לא בסדר כאשר בנים מתייחסים אלהן יפה ובכבוד.

    וכאן מתחיל כנראה המיתוס של “בנות אוהבות מאנייקים”.

    1. אפילו יותר מכך – מסתבר שבין הנשים שמפנימות את הנורמה האלימה המעוותת הזו, שמצהירות בגאווה שהן לא פמיניסטיות ושלא מבינות מה לא בסדר ב”לחזר אחרי אישה”, גם כשהחיזור הזה כוחני ומטריד, נמצאות גם נשים בעלות עמדה והשפעה, שמרגישות בנוח לתקוף נפגעות אלימות מינית:
      http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4016492,00.html

  16. זה נשמע כמו סיפור שיהודי בגרמניה בשנות השלושים המאוחרות היה יכול לספר. זה נורא ואיום. אני יכול רק לדמיין את התחושה כמובן, לא אדע מעולם. אני חייב לציין אבל שנראה שאם כי הבעיה העקרונית היא כלל אנושית, הסימפטומים שאת מתארת הם קיצוניים ואני נוטה ליחס אותם לגאוגרפיה. ישראל היא היום מדינה אלימה שוביניסטית וחסרת כבוד אלמנטרי לבני אדם. ירושליים היא המקרה הקיצוני של ישראל. אני נשוי לאישה בלונדינית יפה שמסתובבת ברחובות ניו יורק כל יום כל היום וחוויתה לא דומה לשלך. אני ממליץ בחום לחפש מקום אחר.

    1. מה קרה למדיניות האתר לא לפרסם “המלצות” לגולשות?
      ועוד המלצה להגר למדינה אחרת, לא פחות?

      אייל, למרות שנדמה לך שכאישה אני צריכה לבחור כל החלטה לפי מה שאתם הגברים חושבים לנכון, אני אשאר במדינה הזו בדיוק כי זו המדינה שמתחשק לי לגור בה, כרגע לפחות.

      ולא ניכנע לטרור שלכם הגברים – לא לעבוד כדי שלכם יהיה פחות תחרות על מקומות עבודה, להגר לחו”ל כדי שלכם יהיה פחות תחרות על הכל- נדלן עבודה וכו’

      זאת המדינה שלי, זה הבית שלי, ואם לא מתאים לך – אתה מוזמן להגר למדינה יותר פטריאכלית, לא חסרות כאלה

      1. הילה שלום.

        את צודקת, כמובן, לגבי כך שאיל חותם את דבריו בהמלצה להגר למדינה אחרת.

        עם זאת, בחרנו לפרסם את תגובתו כיוון שלראייתנו, המלצה זו היא לא הנושא המרכזי אליו הוא מתייחס, ואילו עמדות אחרות שעלו מדבריו הן בעייתיות, והיה חשוב לנו לתת עליהן את הדעת (ראי תגובתה של שיר, למטה).
        כיוון שאנחנו לא נוהגות לערוך תגובות שמגיעות אלינו כדבר שבשיגרה, התגובה פורסמה כמו שהיא, על ההמלצה שבסופה.

        אם את מרגישה שנפגעת מבחירה זו, אנו מתנצלות – זו בוודאי לא היתה כוונתנו.

    2. שלום איל,

      הרשה לי לחזור בקצרה על עיקרי תגובתי מלמעלה לאמיר: Hollaback קיים ברחבי העולם כתגובה לתופעה גלובלית. יש עשרות אתרים שקיימים, ועוד עשרות אתרים שצפויים לקום בשנה הקרובה, מפקיסטן ועד קנדה. כמו כן, הסימפטומים כאן לא קיצוניים כלל וכלל בכל הנוגע להטרדת רחוב. אנחנו רואות את אותן תופעות בכל העולם. חלקן מודגש יותר במקומות מסוימים (מבטים ברחוב בהודו, חשיפת אברי מין בסאבווי בניו-יורק, שריקות והצעות מגונות במצרים. מקומות בהם באמת ישנה אלימות קיצונית כלפי נשים המתבטאת באונס, ברצח או שניהם הם דארפור וחוארז).

      בנוסף, אני מאוד שמחה שאשתך לא נתקלה בהטרדות רחוב בניו-יורק, באמת. אבל העובדה היא שHollaback, כתנועה, החלה בניו-יורק: http://www.ihollaback.org

      זו השתיקה שמפריעה כאן. לא הגיאוגרפיה.

      1. בתור מישהי שחיה תקופה מסוימת בניו יורק – ההטרדות שם הן בעלות אופי שונה במקצת אבל בהחלט קיימות וחמורות באותה מידה. גם שם יצא לי שיצעקו לי או ישמיעו קולות, שיעקבו אחריי, שיחשפו בפניי או שיעירו הערות על אברים שונים שלי.

  17. OK, I have to admit my ignorance about this whole phenomenon. I just read some more and went to the Hollaback site to get educated. I’m still in shock that this is so widespread.

    So now I’m not just disgusted with the deterioration of Israeli society, I am pretty much on the verge of giving up on the entire human race. Fantastic!

    Does anyone have an island for sale?

  18. כל כך מזדהה עם תחושת אי-ההבנה. אולי הדבר היחיד שכואב כמו אדם זר שמרשה לעצמו לחדור לפרטיות שלך , הוא אדם ששומע על מה שקרה ואומר, נו, אז מה?

    ולגבי הסיפור עצמו, רק לפני כמה ימים חוויתי מקרה דומה: עליתי לקו לילה של ״דן״ מרידינג, ובתחילת הנסיעה הייתי לבד באוטובוס. מדי כמה שניות, היה הנהג פורץ בסדרת צרחות ״אוי לא! אוי לא! אוי לא!״, ולא מסכים לענות לי מה לא בסדר. הוא חלף על שתיים-שלוש תחנות הומות אדם בלי לעצור, וכבר חששתי שמשהו ברכב מקולקל, שאולי יש תקלה או נגמר הדלק או שיש פנצ׳ר או לא יודעת מה. רק אחרי כמה התפרצויות כאלה, הוא ענה, ״אוי לא! אני לא יכול להסיע אותך, בסוף עוד יאשימו אותי בהטרדה מינית!״ וצחק, כאילו זה נורא משעשע.

  19. אמיר, הפעם הראשונה שהוטרדתי (הותקפתי?) ברחוב היתה לפני 17 שנים, כשהייתי בת 13. זה לא עניין חדש בכלל.

    דורית, בתור מי שעד ההריון היתה שמנה, דווקא ההריון היתה תקופה שבה הטרידו אותי יותר מבעבר. עצוב שהתגובה שלי היתה בעיקר “לפחות הוא עשה את זה בצורה נחמדה”.

  20. דורית,
    למדנו יחד בפקולטה, ואמנם עברתי חוויות כאלו הרבה פחות ממך, כי יש לי רכב פרטי – עברתי חוויות דומות ואף קשות יותר במהלך חיי הלא ארוכים, בירושלים, בתל אביב, בערים אחרות בארץ ובעולם.
    תודה על השיתוף, ואני מקווה שכל הקוראות יראו את זה לחבריהן הגברים, שיתחילו להתעורר ולהבין איך העולם נראה מנקודת מבטינו, ולמה אנחנו ממש לא מופתעות לשמע הסטטיסטיקות של תקיפות מיניות.
    רציתי להוסיף דבר אחד, שקיבלתי תחושה מהתגובות שהוא עוד אחת מהמיסקונספציות.
    האנשים המטרידים הם לא ניאנדתלים. האנשים המטרידים הם לא “רק הפועלים”. האנשים המטרידים הם לא “רק ערסים”.
    גם הקבלן שאחת המגיבות נצמדת אליו, גם השוטר שעמד מנגד ולא אמר כלום, גם המרצה לדיני משפחה שמתבדח על אורכן של חצאיות, גם עורך הדין שמכנה את מזכירותיו “הזונות”, גם ה”פמיניסט” שמאמין בשוויון, אבל לא מבין מה הבעיה במה שעשה נהג האוטובוס, ואפילו המאבטח שעלול להפשיט אותך במבטיו – הם כולם שותפים לזוועה הזו.
    ההתנהגות הבלתי נסבלת היא נחלתם של כל האוכלוסיות, כל המעמדים הסוציואקונומיים, כל העדות. ואת זה אתם, הגברים, צריכים להתחיל להבין. זה לא עולם רחוק ומרוחק, זה לא אנשים פרימיטיביים שאפשר לצקצק בשפתיים על כך שלא קיבלו חינוך טוב בבית. זה אתם.
    אני מאוד שמחה שיש לדורית את גלעד בבית, שמבין אותה, ותומך בה, והוא לא כזה. לפחות יש לה קונטרה. אבל אני בטוחה גם שלגלעד יש הרבה חברים שלא מבינים ולא תומכים. ולא כי הם חסרי השכלה או עולים חדשים, או מעדה כזו או אחרת. פשוט כי זה הוסתר, הושתק, דוכא.
    לא עוד.

  21. כל הכבוד לאלו שהסבירו שההריון לא “עוזר”. רציתי רק להוסיף שגם אם הוא כן היה עוזר, אפשר באותה מידה לכרות רגל או לשים רעלה וגם זה “יעזור”.

  22. לאמיר–חייתי בארה”ב הרבה שנים ודווקא שם יש הרבה יותר הטרדות מיניות מאשר בארץ (אולי משום שהם שותים יותר אלכוהול– וכן גם צריכת האלכוהול משתנה בארץ…)

    1. מאד מוזר מה שאת מספרת דנה. אנחנו חיים בניו יורק כבר 13 שנה, ולא חווים את זה. אני מדבר ברבים משום ששאלתי את אשתי רבות בעניין מאז שקראתי את הפוסט. יש סוטים קיצוניים זה כן, אבל אין תופעת רחבת היקף. נשים לא מרגישות רדופות כמו שהכותבת תיארה.

      1. שוב, אייל, בעוד אשתך לא מרגישה רדופה (ואין לנו שום כוונה שתתחיל להרגיש רדופה בעקבות האתר) בניו-יורק, יש הרבה נשים אחרות שדווקא כן (ושוב אפנה אותך לאתר האם שלנו, ההולבק הניו-יורקי).

        התגובה להטרדת רחוב היא עניין סובייקטיבי. כאן מתפרסמים דיווחים של נשים בישראל שלא מוכנות להשלים איתה. להגיד שהיא לא קיימת במקום אחר לא יהיה נכון על סמך עדויות רבות של נשים רבות (ספציפית, גם בארה”ב, שם יש את ריכוז אתרי ה-Hollaback השני הגבוה מכולם פר שטח). זה הכל.

  23. שיר,
    אני חושב שצריך להפריד בין שתי תופעות, עם קווי השקה- אחת היא של סוטי מין לכל דבר- המאוננים והשולפים למיניהם. אנשים שמוסכמות חברתיות לא נכנסות למערך השיקולים שלהם ובין המאסה של הגברים, שמקבלים את המסר שמעשיהם הם בתוך הגדר של המוסכמות החברתיות. סוטי מין יש פה בלי עין הרע- המשטרה מטפלת בהם יפה, אם נמצאת האמיצה שתתלונן (מה שלא נכון בארץ, גם כשיש אומץ אין חוק). מצד שני יש שוביניזם של חברה שלמה- זה משהו גאוגרפי. בהחלט מציקים יותר בלבנט או בדרום אמריקה ובהודו, מאשר פה, וזאת משום שהתרבות המקומית פה לא מאפשרת את זה. פועל בניין פה שיטריד דיירת החברה שמעסיקה אותו יכולה לחטוף תביעה של מיליונים, אז היא תפטר אותו על האמירה הסקסיסטית הראשונה, וטוב שכך. החברה הישראלית היא פורקת עול ושלוחת רסן, הכל מותר בארץ, כלפי נשים, מורים, ילדים וכמובן ערבים.

  24. אני המום.
    אני בחיים לא שיערתי לעצמי שככה יכולה להראות המציאות בשביל לא מעט נשים בארץ. זה פשוט בלתי נתפס מבחינתי שדברים כאלה מתרחשים באופן כמעט יום-יומי בשביל חלק מהנשים.
    דורית – אני רוצה להודות לך על כך שאת שיתפת פה בצורה כל כך אמיצה את מה שעובר עלייך.

  25. שיר, אני לא חושבת שאנשים המנסים לעמוד בתגובות על הסיבות השונות לתופעה (סוציולוגיות, תרבותיות, פוליטיות, לא משנה) מפרים את מדיניות התגובות באתר. הרי אין כאן דה-לגיטימציה כלשהי לתוכן הדיווח או כלפי המדווחת. בין השאלות הנוקבות והבוערות שעולות בעקבות קריאת כל הסיפורים – “איך זה קרה לנו כחברה?”, “איך הגענו למצב שדבר כזה נעשה לאור יום מבלי שיופעלו סנקציות חברתיות שליליות כלפי המטרידים?”.
    זה נכון שזה דיון יותר ברמת המקרו ולא קשור ישירות לדיווח, אז אולי כדאי לפתוח כאן פורום לדברים האלה, אבל זה לחלוטין מדבר על הטרדות רחוב, והרי אין עוד אתר ברשת שעוסק בזה.

    1. פולריס, בעולם התיאורטי את צודקת במאה אחוז. בעולם המעשי (הוירטואלי, במקרה הזה), העניינים סבוכים יותר, ולכן אנחנו מנהלות את האתר כפי שאנו עושות זאת – מניסיוננו ומחמש וחצי שנות ניסיון של עשרות אתרי Hollaback עם עשרות אלפי דיווחים אשר הועלו בהם עד היום ואלוהים-יודעת-כמה תגובות. מדיניות התגובות, הסינון והדיון באתר לא הומצאו משום מקום, אלא מניסיון ארוך (וגם כואב, לעיתים).

      נתחיל מהתחלה. האתר כאן למטרה אחת בלבד: לאפשר לנשים ולהטב”ק מקום בטוח לדבר בו על הטרדות רחוב. זהו זה.

      גילינו שברגע שאנחנו מאפשרות לא/נשים להעלות באתרים הללו סוגיות של פוליטיקה, מעמד, דת או לאום אנשים מפסיקים לדבר על הטרדות מיניות ומתחילים להחליף עלבונות בשם ההנ”ל. תכניסי כל אחד מהגורמים הללו לדיון וא/נשים, באורח פלא, יפסיקו להקשיב להטרדה עצמה וינסו “למקם אותה בהקשר”. יש כאן הקשר אחד ויחיד: יחסים בין המינים. מעשרות אלפי דיווחים ומידע שנצבר מרחבי העולם אנחנו יכולות להגיד בבירור: אין קשר למה שהאשה לבשה, למקום ממנו הגיעו ההורים שלה או להעדפותיה הפוליטיות, כמו שאין קשר בין ההטרדה לדתו או מעמדו של המטריד. זה עניין פשוט וטהור של יחסי כח בין המינים והמגדרים השונים. כמובן שיש ואריאציות בהתאם לכל אחד מן המשתנים הנ”ל, אבל ההטרדה קיימת כהטרדה מעצם יחסי הכח הללו, ולא מעצם כך שגבר אחד שייך לעדה הזו וגבר אחר שייך לעדה אחרת. ובינתיים לא נמצאה אף עדה או דת ש”נקייה” מהטרדות מיניות, אגב. לכן, אם נאפשר דיון *במסגרת האתר* על סיבות כלשהן לתופעה, תוך שתי תגובות ה”דיון” יגלוש לגזענות, עדתיות ופוליטיקה ויערער על מקומו של האתר כבית בטוח לעדויות על הטרדה מינית במרחב הציבורי – שזוהי, שוב, מטרתנו היחידה.

      אם מישהי או מישהו רוצים לפתוח אתר או פורום לדיון בנושא ללא קשר להכצעקתה, הם מוזמנים לעשות כך. אבל אנחנו לא נאפשר ולא יכולות לאפשר באתר, במצב העניינים והדיונים הנוכחי, דיון שישתיק את המדווחות ויטשטש את מטרת האתר. אנחנו לא במת דיון. אנחנו מקום להקשיב בו לדיווחים (ומדי פעם נשלחים אלינו סיפורים שמהדווחות לא רצו שנפרסמם – אלא רק אוזן קשבת). זה הכל.

      זהו איזון דק ורגיש, אבל הוא הכרחי לקיום האתר. אני מקווה שאולי עכשיו מובן יותר מדוע לא נאפשר דיונים שכאלה באתר. מדיניות האנטי-גזענות של כל אתרי ה-Hollaback, כפי שנוסחה השבוע לאחר שחוברה על ידי כשלושים נשים מרחבי העולם, מתומצתת באופן נהדר למשפט אחד: “זה לא המטריד שצריך לשים עליו את הדגש (הרקע ממנו הוא בא). זו עצם ההטרדה”. וגם כאן, כמו בשאר אתרי ה-Hollaback, אנחנו דבקות בה. דווקא כי אין עוד מקום כמו הכצעקתה שבו אפשר יהיה לדבר על הטרדות רחוב בהקשרן הנקי, של יחסי הכוחות של המגדר.

  26. זה פשוט מוזר, אף פעם לא שמעתי מנשים קרובות אלי על חוויה שכזו. זה באמת קורה בכזו תדירות גבוהה ואינטנסיביות (שלא לומר אלימות) לכל הנשים?

    1. כתשובה, אתה מוזמן לשאול את הנשים סביבך. ואתה מוזמן גם לקרוא את הדיווחים האחרים באתר.

    2. זה לא כזה נושא שיחה אטרקטיבי.. משהו בהטרדות האלו גורם לסוג של התביישות. יש הרבה פסיכולוגיה מוזרה מאחורי ההטרדות – אם תקרא על כל סיפורי הקפיאה למשל (למשל מישהו נוגע במישהי במצב שהיא יכולה לצעוק להרביץ או לברוח, והיא סתם עומדת ולא יודעת מה לעשות ובדיעבד מבינה מה היתה צריכה לעשות.. זה מוזר נורא אבל זה קורה המון) יש שם הרבה דברים מעבר, כנראה.
      אני יכולה להבין איך אם מישהו ירמה אותי בחנות אני אספר לכל העולם אבל בעקבות הטרדה מינית אשתוק. אלו סיטואציות שונות שעושות לך דברים שונים.

      בעבודה הקודמת שלי היה מישהו שהוטרד מינית. אני לא חושבת שהוא הגדיר את זה כך, אבל במשפט וחצי שעבר בינינו בנושא היתה מספיק שפת גוף כדי להגדיר את זה כך. כשהתחלתי לעבוד שם הוא סיפר לי על כל העובדים, מי מעצבן, עם מי אפשר לדבר, מי חבר קרוב שלו וכו’ וכו’.. על העובד שהטריד אותו הוא לא סיפר.
      וזה למרות שזה לא היה אצלו סוד – כשסיפרתי לו שאותו עובד הטריד מישהי אחרת הוא מיד אמר שגם אותו הוא הטריד. אבל משהו בראש מנע ממנו לספר..

      אולי בגלל זה המספרים הם 1:3 במקום 19:20, כי משהו בסיטואציה מונע מאנשים לדבר על זה ו 1:3 מתייחס לאנשים שמדברים על זה.

      (דיסקליימר: אין לי ממש נסיון עם הטרדות רחוב, לפחות לא מעבר לדביל פה ושם שבוהה ואז זזים והוא הולך. אבל הדברים האלה נמצאים מסביב מספיק בשביל שאוכל לחוות דעה – שהיתה לי אגב עוד לפני שקראתי סיפורים פה)

  27. כן.
    וגם אני, שיש לי הרבה חברים טובים גברים, לא מספרת להם (חוץ ממקרה אחד). כשאני עוברת דבר כזה, מה שקורה בערך בכל פעם שאני יוצאת מהבית, אני מספרת לחברות או לקרובות משפחה. כנראה כי אני יודעת שרק הן יכולות באמת להבין, כי אני לא רוצה שחברים שלי יחשבו עליי כעל חלשה, ואולי אפילו כי אני מפחדת לשמוע מחברים שלי תגובות של “את מגזימה”. בגלל זה אני כל כך שמחה על האתר הזה.

  28. תודה לכל המגיבות והמגיבים, קראתי כל מילה. עלו כאן הרבה סוגיות שאין לי תשובה עליהן – אין לי מושג איך זה בחו”ל כי לא חייתי בחו”ל, אפילו התחושה שלי לגבי לירושלים ביחס למקומות אחרים בארץ היא רק התחושה שלי ואני לא בטוחה שמשקפת יותר מזה. אני מאוד מסכימה עם מדיניות האתר כפי שהבהירה אותה שיר כאן בתגובות, מציעה גם לקרוא את שכתבה כאן קרן בנוגע לתפיסת המטרידים כ”הם”.

    מעבר לכך בסיכומו של יום אני לא יודעת כמה תועלת צמחה או תצמח מהחשיפה הזו שלי, אני גם לא בטוחה שזה משנה לי. החשיפה הזו היא במידה רבה כמו לצעוק בתגובה לחלאה התורן ברחוב – זה מעצים וזה מפחיד, זה גורר תגובות תומכות וזה גורר גינוי ורכילות, זה חושף את המציאות הזו מבחינת גברים מסוימים שעד עתה לא נחשפו אליה אבל זה לא מבלבל את מי שנוח להם יותר להאמין שהבעיה היא אצל הצועקת ולא במציאות.

    ואכן, בעקבות כתיבת הדיווח ויותר מכך בעקבות הקריאה כאן, בשבועות האחרונים אני יותר ויותר מגיבה, יותר ויותר פותחת את הפה הגדול והיצירתי שלי; מה שהביא אותנו לדיון הצפוי בשאלת התועלת בתגובה לעומת הסיכון הנובע ממנה, אני אנצל את הבמה שניתנה לי לשתף גם במסקנות שלנו בהקשר הזה :)
    כולנו חשופות לתקיפה כל הזמן, ברחוב, בבית, בלימודים, בעבודה, בטיפול רפואי… האמת היא שיש לנו ממה לפחד 24/7 בכל מקרה וממילא אי-אפשר לפחד יותר מ-24/7. זה סיכון שאין שום דרך לצמצם אותו, רק אשליות של שליטה בבחירת צבע הנעליים או השיער, אבל זה עובד גם הפוך: גם התגובה לא באמת מגדילה את הסיכון.
    כשהסיכון והפחד הם קבועים, רק דרך ההתמודדות שלי היא משתנה שיש לי שליטה עליו, אם להפנים או להחצין את הכעס, ההשפלה, הפגיעה.
    אני אספוג בשתיקה – אסבול לבד.
    אני אספוג בשתיקה ואבכה לגלעד- שנינו נסבול.
    אני אפתח את הג’ורה ואשפיל את הטינופת בחזרה, אני וגלעד נפחד שהוא ירצח אותי – שנינו נסבול, אבל גם הוא.
    הוא באמת ירצח אותי – גלעד יסבול, כל מי שאכפת לו ממני יסבול, אם יקרה נס משפטי גם הטינופת יסבול, אני לא אסבול כי אהיה מתה.
    כפי שהודעתי לגלעד: מאחר שאני זו שבכל מקרה (שלא לומר “במקרה הטוב”…) סובלת,
    אני זו שאחליט מי יסבול יחד איתי. הבחירה שלי לצאת מהבית בבוקר עם השריון או עם הקוצים לא ממש משנה את המציאות, לכל היותר את הצורה בה אני חווה אותה. בכל מקרה היא לגיטימית, מה שלא לגיטימי זו העובדה שהמציאות מחייבת אותי לצאת מהבית עם אחד מהם.

    תועלת?
    לא יודעת ולא אכפת לי. כשאני בועטת בפינה של השולחן לא אכפת לי שלא יוצא כלום מזה שאני מקללת אותו, אני מגיבה כמו שבא לי להגיב גם כשאין שום סיכוי שזה יועיל פשוט כי כואב לי; מקל וחומר כשיש סיכוי קלוש ש”יצא מזה משהו” וכשבאמת באמת באמת לא מגיע לי לסבול בשקט.

    אז שוב, המון תודה למי שהקשיבו כשצעקתי,
    והמון המון המון תודה לנשים היקרות שעומדות מאחורי האתר החשוב הזה!

  29. צבין ומאמין.
    ואכן – אני מתבייש בכך שאת צריכה לעבור את זה.
    עדו כתב בתגובה שלו לגבי הפחד ללכת ברחוב, לעבור לצד השני של הכביש כשאתה רואה מישהו שאתה יודע שהתנכל לך בעבר. גם אני הייתי שם. יותר מדי פעמים לצערי.
    אצלי זה גם היה עוד יותר קרוב – אני עברתי את זה בבית, במקום שבו הייתי אמור להיות מוגן.

    אני כל כך עצוב שזו החברה שהפכנו להיות: בהמית, מגעילה, מפחידה, שלא יודעת לשמור את השטויות שלה לעצמה.
    אם הייתי יכול להרכין את ראשי בענווה בשם כל הגברים – או לפחות בשם כל אלה שעוד לא פגעו בכך – הייתי עושה זאת בשמחה.
    אני לא אדם מאמין מבחינה דתית, אבל אני רק יכול לאחל לכל אלה שגורמים לך לחשוב פעמיים לפני שאת יוצאת מהבית – שיום אחד הם ירגישו את אותה בעיה. בדיוק כפי שאני נוטה לאחל לאלה שחונים בחניות נכים – ושאינם כאלה – שיום אחד יזדקקו לחניה כזו באמת, ושלא תהיה להם..
    אני יודע שזה נורא לאחל דברים כאלה. אבל יש בי כעס עצום על אלה שמנצלים חולשה של אחרים כדי לספק איזה יצר מעוות.

  30. האם אכן קיים שוויון בין המינים?
    האומנם נשים הן אלו שאשמות בכך שגברים רואים בהן אובייקט מיני?
    האומנם האמת נמצאת אצל מי שמאשים אותן?
    ולשם המחשה, הייתי בונה סצנריו שכזה:
    תארו לעצמכם, שהחל ממחר, על פי חוק, כל נערה, בחורה, אישה, מקבלת לידיה אקדח. כלי קטן וחמוד שניתן לשאתו בארנק ואפילו בכיס של הבגד.
    וכעת, בכל מקרה כשהיא נתקלת במה שמביא אותה לחוש מוטרדת על רקע היותה בת המין הנשי, במקום להרגיש כפי שהיא חשה היום, בין שהיא מנסה לעבור ברחוב, מבלי להתייחס למי שאומר לעברה מילים מיניות, או ביטא בצורה כלשהי את התייחסותו אליה, כאל אובייקט מיני, כשבתוכה היא מתפוצצת בזעם אין אונים, כשהיא חשה עצמה קטנה וחלשה, אפילו מול נער שיכול להיות חצי מגילה, כשהיא יודעת שאין בכוחה לעשות דבר מול אחד שכזה, כשהיא בעלת ניסיון במתן תלונות במשטרה, ויכולה לספר כיצד התנהגו כלפיה שם, במקרה הטוב בסגירת התלונה מחוסר עניין לציבור, במקרה הפחות טוב, בלגלוג ולעיתים בתקיפה של השוטר עצמו (ויש על כך עדויות), אז לאחר כל זאת, פשוט תראו אותה, את הנערה-אישה-בת, נעמדת באדישות מול אותו מטרידן, שולפת את אותו אקדח קטן ומכוונת אותו אל… מפסעתו.
    כיצד לדעתכם היה מגיב?
    נכון.
    בדיוק כפי שהיא מגיבה, כשהיא מוטרדת ע”י גבר כלשהו.
    הוא היה מתכווץ, ליבו היה מתחיל להלום במהירות, זיעה קרה הייתה מבצבצת בגבו, והיה מנסה לעשות הכל, על מנת שלא להביאה ללחוץ על ההדק.
    כייף, נכון?
    פתאום, כל גבורתו הייתה נמוגה. פתאום, כל הביטחון שלו בכך שנשים קיימות בעולם, על מנת להוות עבורו כלי למילוי תשוקותיו וצרכיו, היו הופכים לתחושה של חוסר אונים, לכיווץ כל המערכת הכל כך מפוארת שמביאה אותו להרגיש שמגיע לו שנשים תענינה על צרכיה של אותה מערכת, כי זו הרי זכותו המולדת. לשם כך הוא הגיע לכאן. וכל תחושתו תהפוך להיות לפתע של הניצוד, לעומת זו שהייתה בו קודם – של הצייד.
    האם יש באפשרותכם לחשב, באיזו מהירות היו מפסיקות הטרדות הנשים ברחובות ובשטחים הציבוריים?
    ובהמשך, ניתן להחיל את אותה שיטה בתורים בכל מיני מקומות, באוטובוסים צפופים, בבתי קולנוע ושאר מקומות בהם נתקלות נשים, מידי יום ביומו, במישהו שנלחץ אליהן, שולח ידיים לעברן, מתחכך בהן, וכולי.
    כאן – התמונה קצת שונה.
    במקום לכוון את אותו אקדח פלאי אל המטריד המרוחק, כאן הוא יינעץ ישירות בגופו, וכמה שיותר קרוב לאותו מקום ש”מפעיל” את התנהגותו – עדיף.
    באורח פלא, יהיה ניתן לחשב, כמה זמן ייקח עד שכל אלה שחוו את נעיצת האקדח, לא יחלמו לשוב ולנהוג כמקודם.
    אבל אלו הם המקרים הפחות קשים. כן.
    כי איך שולפים אקדח מול מעביד? מול לקוח? מול קולגה בעבודה?
    וקשה מכך. איך עושים זאת מול מי שחשבת שהוא ידידך? זה שחשבת שביכולתך לבטוח בו ולפתע את מגלה לזוועתך שהוא מנסה להגיע איתך למילוי צרכיו המיניים?
    והגרוע מכל עדיין לא נאמר.
    כיצד תכווני את האקדח מול בן משפחה?
    דוד, סב, בן דוד, אח, והגרוע ביותר – אבא?
    אז רבותיי, עד שלא יהיה שוויון מוחלט בכל הקשור בנקודה זו, אל תדברו על זכויות יתר של נשים.
    ולמותר להבהיר שיש גברים רבים שאינם כאלה, בעצם, רוב הגברים אינם כאלה. והם לעולם גם לא יהיו כאלה ותחושת הקבס שלהם מגברים כאלה, היא מוחלטת. הבעיה היא שלעולם אין לדעת מי לפתע יתגלה ככזה.
    וישנם גם גברים רבים שיעדיפו שלא להאמין לנשים. שיחפשו תמיד סיבות, על מנת שלא להאמין להן. כי איך זה יכול להיות שהיא שבה לאותה סיטואציה שבה היא נאנסה קודם?
    כי איך זה יתכן שאישה בוגרת, חזקה ובטוחה בעצמה, הופכת לפתע להיות חלשה כמו סחבה?
    כי איך זה יתכן שהיא הייתה במיטה עם כל כך הרבה גברים ופתאום, דווקא כלפיי מישהו מסוים, היא טוענת לאונס/תקיפה מינית/הטרדה מינית?
    ובכלל, היא הרי רוצה להרגיש מינית, אז מה היא באה בטענות על כך שהגבר קיבל אותה כמינית?
    כל מי ששואל את השאלות האלה, ינסה להעביר במוחו את הסיטואציה שציירתי קודם.
    מה היה קורה, אם מולך היה נשלף אקדח, קטן, חמוד כזה, מקושט, על פי כושר יצירתיותה של זו שהוא נמצא בבעלותה, והוא היה מכוון בדיוק, אבל בדיוק, אל אותו אזור חלציים מופלא שלך, כשאין לך מושג אם היא כן או לא, מתכוונת להפעיל את אותו אקדח. כשאין לך מושג, אם זה אקדח אמיתי או צעצוע, כשאין לך מושג, אם מישהו יאמין לך אחר כך שאישה-בחורה-נערה איימה עליך באקדח ואתה בעצם לא עשית לה דבר, רק צחקת איתה, החמאת לה, הראית לה כמה היא אישה בעיניך, והיא – חסרת הומור שכמותה, במקום להיענות לחיזוריך, כי זה מה שהיה שם, לא כך? לא דיי שהיא מכוונת אליך אקדח, ועוד למקום הקדוש ביותר שלך, אצבעה כבר נמצאת על ההדק ועושה רושם רציני ביותר שתוך שנייה היא תסחט אותו והאקדח הזה גם יירה.

  31. וואו

    אני עוקב אחרי הבלוג המצוין הזה כבר הרבה זמן, אבל התרגשתי לראות שהפוסט הנוכחי יצר הדים והגיע אלי דרך חברים שבפירוש לא עוקבים אחרי הבלוג.

    אם רצית לגרום ללפחות גבר אחד להאמין, אני חושב שאת יכולה לטפוח לעצמך על השכם :)

  32. אסף- זו אחת החוויות הנשיות הבסיסיות. גם אני כמו שמישהי אחרת אמרה פה חווה הטרדות מגיל 12-13, בערך מאותו גיל גם כל החברות שלי. זה מחריד אותי בכל פעם כמה שזה נורמלי.

    דורית, תודה על השיתוף. אני מזדהה, ועליי לומר שיותר בחוויה הירושלמית. כמובן שזה קיים בכל מקום, בכל זמן, על בשרי אני יודעת; ובכל זאת אחרי 23 שנה בירושלים עזבתי לתל אביב, ואני באמת מרגישה שם יחסית יותר בטוחה כבר שלוש שנים. זה עוזר להיות בעיר חילונית, עם תחבורה ציבורית בלילה, שאפשר ליסוע בה בקלות באופניים. האופניים הם תכלס אחד מגורמי הביטחון העצמי החזקים.

  33. דורית, אני כ”כ כואבת את כאבך ולא מאמינה איך אנשים יכולים להיות כ”כ רעים! היי חזקה בתקווה שעם תפוצת האתר הזה ודיון ודיבור על הבעיה עם נשים וגברים בחיינו היא תצליח למוגר סופסוף!

  34. דורית,
    כל כך כיף “לשמוע” את המילים האמיתיות הכנות שלך, דרך צג המחשב הן עפו להן ישר לתוך ליבי…
    מסכימה עם כל מילה
    וכל מילה חשובה וטובה כמו קודמתה
    מפרסמת ברשותך בפייסבוק… בתקווה שזה ייגע בעוד אישה, בעוד גבר…

    שוב- תודה!

  35. תודה רבה דורית.
    הכנות שלך ממש האירה את עיני.
    הלוואי שהיה לי את הכוח שיש לך.

    תודה.

  36. דורית, התרגשתי לקרוא את הפוסט המדוייק שלך ויכולתי לדמיין בדיוק את הנסיעה המפרכת באוטובוס לאוניברסיטה הירושלמית… מכירה את האוטובוסים, מכירה את המוניות, מכירה את הרחובות האלה… מזדהה לגמרי עם התחושות.
    לפני כחודש הגעתי בדיוק לאותה תחנה סופית מתוארת וכבר עמדתי בשערי האוניברסיטה מציגה את תעודת הסטודנט שלי למאבטח שהביט בי ואמר בטון סמכותי “מה זה צריך להיות?” אני מניחה שבמטרה להבהיל אותי או למשוך את תשומת ליבי… אחרי כמה שניות כשהבנתי ששום דבר לא קרה באמת והכל בסדר בי, היישרתי אליו מבט ואמרתי בשקט- “למה אתה משתמש בכוח שלך כדי להבהיל אותי? זה לא פייר…” הוא נותר קצת המום ואני המשכתי ללכת בתקווה שגם בעתיד יהיה לי כוח להגיב בביטחון כזה.
    הפוסטים שלך ושל כל הנשים באתר מחזקים אותי יום יום, למרות הצער שאני חשה עבור כולנו שאנו נאלצות לעבור זאת. תודה לך על השיתוף הכנה והאמיץ.

  37. דורית
    כגבר אני חש בושה. הכותרת שלך אומרת הרבה. אני יכל לנסות להבין אבל כגבר שלא התנסה בכך זה קשה. מה שלא קשה זה לתפוס את הזוועה שבפשטות, או ב”הרגל” לחיות עם הטרדה רצופה.
    אני מקווה שככל שידברו יותר אולי בכל זאת תגדל המודעות.

  38. אולי מספיק עם האשליה הזו כאילו שיש מאפיין שאחראי להטרדות. טוב, אז אנחנו מספיק מתקדמים כדי לא לומר שזה בגלל איך שמישהי מתלבשת (זה במקרה הטוב), אבל אנחנו לא מספיק מתקדמים כדי להבין שזה לא ירושלים, זה לא אוטובוס, זה לא לילה, זה לא מרכז העיר, זה לא ישראל, זה לא XXXX,
    הטרדות הן שם כל הזמן בכל מקום ואין שום דבר בטוח.
    מספיק לקרוא כאן באתר שכל מאמץ להיאחז באיזה מאפיין “בטוח” פשוט נדון לכשלון (מישהי שאמרה שתל אביב בטוחה… שתראה באתר דיווחים על תל אביב; כנ”ל לגבי אופנים; וכו’ וכו’).
    המהלך הלוגי של לומר את חווה הטרדות בגלל X (נניח: בגלל שאת בירושלים) הוא משתיק ופשוט שגוי.
    תודה דורית.

  39. תודה דורית. אני חייבת לציין שבמרכז תל אביב, הדברים האלה קורים הרבה פחות. האווירה כאן אחרת והלגיטימיות להתנהגות כזו פחותה. בשורה עצובה נוספת: הדבר היחיד שהפחית בעשרות אחוזים את מספר ההטרדות שאני קורבן להן הם הריונות וילדים.כך שילדים הם שמחה כפולה ומכופלת…
    ובאשר לבנות – גם אני חרדתי מאוד מאוד, אבל עכשיו אני יודעת שבתי תהיה ילדה/נערה/אשה חזקה, בטוחה בעצמה ולא מתנצלת ותשיב מנה שערה לכל מי שיפתח עליה פה אי פעם. זו המשימה שלי וזה התפקיד שלי, ואני מסתערת עליו בשמחה.

  40. זה מאמר אישי מטלטל
    מטלטל פעמיים
    פעם אחת בדרך הכנה והפתוחה בה משתפת הכותבת אותנו במחשבותיה האישיות ביותר. מאפשרת לנו הצצה, ללא מסכות, ללא הגנות, למקומות האישיים ביותר שלה
    בהתחלה חשבתי שיש לנו עסק עם מישהי חסרת בטחון + רגישות אישית יוצאת דופן
    ככל שהמשכתי לקרוא ועצרתי לחשוב ולהיזכר
    הבנתי לחרדתי
    שהיא לא מתארת רק חוויה אישית
    היא מתארת מצב שרובנו לא מכירים
    כי אנחנו לא שם
    משהו בבחינת זר לא יבין

    רחובות ירושלים אינם זרים לי
    למדתי מספר שנים באוניברסיטה העברית
    ושבועות ארוכים לא יצאתי את העיר שאני אוהב כל כך
    כגבר מעולם לא נחשפתי למתואר מעלה, כמובן

    אבל לפני זמן לא רב שמעתי מבחורה שהיא כיום
    כבר עורכת דין
    את אותם הדברים ממש
    את אותו הכאב, את אותה רמת פגיעות
    שמעתי על בחור שתפס בשדיה ברחוב
    שמעתי על ההטרדות
    היה קשה לשמוע אז
    עכשיו זה חזר במלוא עוזו

    לדעתי הצנועה זה עוד מופע אכזרי שמקורו בהתרופפות שלטון החוק אצלנו
    התדרדרות החינוך
    ואי נטילת האחריות

    ג’וליאני (ראש העיר המיתולוגי של ניו יורק) לקח אחריות ופיזר שוטרים בכל קרן רחוב ממש
    ואני שנמנעתי מלהסתובב ברחובות שם
    מצאתי עצמי יורד מהמלון באחת בלילה
    ונהנה להסתובב בבטחה כאשר כל 30 מטר בערך עומדים 3 שוטרים ושוטרות

    הפשיעה בניו יורק ירדה בשיעור חד מאד
    אולי ראוי שראש העיר ירושלים ייתן דעתו וינסה לספק
    לנשותינו ובנותינו
    מקום קצת יותר בטוח לחיות בו … ?

  41. אוף. אוף.
    תודה שחלקת. כ”כ הרבה נשים מכירות את החוויה הזאת של גבר זר (או לא) שכולא אותן לרגע ברכב “בצחוק”. נסעתי פעם במונית שירות מסוג ואן, כזה עם דלת חשמלית שרק הנהג יכול לפתוח, וכל הנוסעים האחרים ירדו לפניי. הנהג סירב לפתוח לי את הדלת ברחוב ריק, ושאל אותי בחיוך קטן ומקפיא דם – בהחלט לא גיחוך דבילי, יותר מהסוג של it puts the lotion in the basket – “מה תעשי אם אני לא אתן לך לצאת”.
    זה היה לפני מיליון שנה, אבל אני עדיין זוכרת את האימה עד שהוא הסכים בסוף לפתוח. ואת החיוך הקלוש והמתחנף שזייפתי בתקווה למסמס את הסיטואציה, ובעיקר כדי שלא יראה כמה אני מבועתת ויידלק מזה. הוא שאל עוד פעם ועוד פעם, אני ביקשתי יפה, ובסוף הוא שחרר את הדלת המחורבנת. יצאתי מהמונית עם דפיקות לב מטורפות, ופחדתי לנסוע בקו הזה ובמוניות בכלל הרבה מאוד זמן אחרי זה.
    אחרי שנרגעתי הרגשתי בעיקר מושפלת. תחושת חוסר הכוח הזה של – פאק, אני נעולה עכשיו ברכב עם גבר זר שיכול ממש להזיק לי – היא סוג של דלי מים קרים על הראש, תזכורת כמה מהר ובקלות דברים יכולים להשתבש וכמה אשליית השליטה היא באמת אשליה.
    עגום.

  42. יקירה
    בדיוק היום סיפרתי לבן שלי איך היה לי כשהייתי בגילו, איך חששתי ללכת במרכז הכרמל, איך שנאתי את השריקות והמצמוצים, את האמירות והמבטים, את הנגיעות החטופות וההתחככויות…
    גם היום כשאני עברתי את החמישים-עדיין מסובבת ראשים ועדיין לפעמים מתכווצת מנהג מונית שמדבר לא לעניין… אבל בדרך כלל- אוהבת ומעריכה את עצמי מספיק וכניראה משדרת דברים אחרים, שלא מאפשרים את הפולשנות הזו…
    תתחזקי עם עצמך, תלמדי לאהוב ולכבד את עצמך ולא יציקו לך…לא יעזו.

  43. סליחה רותי אבל זה לא קשור למה שהבחורה משדרת, וזה לא קשור לחוסר אהבה עצמית. היא יכולה להיות מאוהבת בעצמה עד מעל הראש והם עדיין יעזו. כי הם יכולים.

  44. רותי, אני לא מזלזלת בחשיבות של מידת הבטחון העצמי שאדם משדר לסביבתו, אבל לחשוב שזה מה שימנע הטרדות נשמע לי טיפה נאיבי. אני מכירה בחורות שמאוד בטוחות בעצמן ורואים את זה עליהן, ובכל זאת הן מוטרדות על בסיס קבוע. האם להגיד למישהי שאם היא רק תעשה X לא יטרידו אותה זה לא להניח את האשמה על פתחה? במובן של – את לא משתדלת מספיק, את לא עובדת על עצמך מספיק, הבעיה היא אצלך?
    ואני מבקשת להזכיר לך שגם לאלה מאיתנו שמסיבות שונות לא מרגישות מלאות בטחון ואהבה עצמית (לא מדברת עכשיו על הכותבת, אני לא מכירה אותה ומניחה שגם את לא) יש את הזכות לחיות בשקט, ללכת ברחוב בשקט, לא לפחד. העובדה שמישהו פגיע לא מורידה את האחריות מהפוגע שמתביית עליו או מהחומרה של התופעה החברתית. אני בטוחה שגם לא זו היתה הכוונה שלך, אבל כשמישהו מספר איך פגעו בו ואת נותנת לו טיפים על חיזוק אישיותו, לא יודעת. בעיניי יש בזה בעייתיות, למרות שברור לי שזה נכתב באהדה וברצון לתת עצה וחיזוק.
    ואני אפילו לא נכנסת לכמה התחזקות ואהבה וכבוד עצמי הם דברים שלרבים ורבות קשה ללמוד, ובטח לא משהו שאפשר להחליט עליו כבחירה אסטרטגית שתחמש אותך בצאתך לרחוב. גם חשוב לזכור שלא פעם, אנשים מתכווצים לתוך עצמם ומאבדים את הדברים האלה *בגלל* שהם נפגעים שוב ושוב, ולא להיפך.

  45. ואני רק מדגישה שוב שהדיבור שלי הוא בכללי, לא על מישהי ספציפית – כי אני מניחה שהעצה שלך מכוונת לנשים בכלל.

  46. תודה.
    פוסט מהמם ומפתיע,
    הידע לא נגיש, הבנות לא מדברות, הבנים לא שואלים,
    הנונשאלנט, חוסר הבושה, הבעלות, חוסר הגבולות.
    תודה.
    אעביר הלאה. באינטרנט ובכלל.

  47. דורית, מצטערת לאכזב אותך.
    אני אמא לשלושה ילדים, ובכל אחד מההריונות שמאחורי הטרידו אותי. יש גברים שחושבים שאשה בהריון זה סקסי (למזלי, גם בעלי חושב כך עלי :P) ודווקא אז, כמו שכתבת, הם מתעוררים. זרקו לי הערות משפילות, רדפו אחרי ברחוב, אפילו בחודש תשיעי ממש קרוב ללידה.
    חלאות יישארו חלאות, שום דבר לא יעזור.
    ממני, עוד סטודנטית מיואשת.

  48. תודה על האומץ לחשוף ולשתף.
    מיד כשקראתי צפו ועלו לי בזכרוני 2-3 ההטרדות “הרציניות” שחוויתי, ואז אחרי שאלו שקעו צפו כל השאר… ואז חשבתי, ברגע קצר של ייאוש – אני בסה”כ בת 26, כמה עוד יהיו..??
    שמחה על הבלוג המיוחד הזה.

  49. אני כל כך מבינה אותך! כל כך מזדהה!
    כמה פעמים מקרים דומים קראו לי גם, כמה פעמים חזרתי הביתה לספר לחבר שלי מה שקרה לי היום בדרך ל….
    כמה פעמים אמרתי האם רשום לי על מצח- “תציקו לי!! ”
    כמה פעמים אמרו לי “תחייכי” ברחוב (כשאני מלמלת לעצמי שהייתי מחייכת אם לא היו מציקים לי וזורקים לי כל כך הרבה הערות)
    קשה לי להגיד שהתרגלתי לזה, אבל כן, קיבלתי את זה שמציקים לי ברחוב שמעירים לי הערות שעוקבים אחריי… מה לא?
    לפני כמה שנים, היה לי סטוקר קבוע. הוא ידע באיזה שעה אני יורדת מהאוטובוס, ואיפה אני גרה. הוא היה עוקב אחרי כמעט כל יום במשך חודשיים. כשהתופעה היתה בחיתוליה וממש הייתי מבוהלת, הלכתי מיד לתחנת המשטרה שהיתה לא רחוק ממני וממש בכיתי בהיסטריה לשוטר התורן שמישהו עוקב אחריי
    ומה הוא עשה, אתם שואלים…. כלום! אמר לי תצעי החוצה ותירגעי!!!!!
    כמובן שמאז הערכה שלי לשוטרים ברצפה… אבל שתבינו שגם מי שאמור להגן עליי כאזרחית, לא עשה את תפקידו.

    כשאני כותבת את המילים, אני פתאום קולטת שהרבה זמן עבר מאז ההטרדה האחרונה שהיתה לי. וזה רק בגלל שבמקרה שקניתי רכב.
    אבל, האם זה הפתרון? הוצאת סכום כסף רב כדי שזה לא יקרה יותר?
    כנראה שכן, כי לא נראה שהתופעה הזו תיפסק

  50. הי,
    ראיתי כאן הרבה תגובות של גברים שרואים את העניין כמוגזם או מוזר….מה העניין חבר’ה?
    היא כותבת כאן שלהרבה גברים יהיה קשה להבין וזה מתבטא בדיוק בתגובות הללו, זה נראה לכם כמו המצאה? יש כל כך הרבה נשים שמזדהות עם הבחורה האמיצה הזו.
    בתור גבר שקרא את הפוסט הזה אני נמלא חרדה לגבי העובדה שגם לי יש בת זוג, אחות ואולי בעתיד גם בת וגם הן יהיו חשופות למצבים דומים.
    מה עושה גבר לגבר אמיתי? גבר אמיתי הוא גבר חזק שיודע לתת הגנה וביטחון ולא להפך, אז חשוב שנייה לצאת מגבולות האגו, להזדהות ואולי לחשוב פעמיים לפני שאתה משחרר מבט או מילה לא במקום, יש דרכים יותר טובות לחזר שלא לדבר על מקומות מתאימים וסיטואציות מתאימות.

  51. תיאור מצמרר של החוייה הנשית הבסיסית כמעט במלואו, החוויה של נשים שלהן אין או שהן בוחרות שלא יהיה גלעד שישמור עליהן וילווה אותן הביתה גרועה אף יותר.

  52. הי דורית,
    תודה שכתבת, לצערי אני מאמין לך, נתקלתי בדברים דומים שקרו לאקסית שלי וחוסר האונים שלי אל מול הסיפורים שלה (ברחובות תל אביב) אולי משקף במעט את חוסר האונים שלה במצבים האלה.
    התגובה הראשונית שלי וגם עכשיו שנים אח”כ היא ללכת לפרק לאפס כזה את הצורה אבל לא הייתי שם לשמור עליה אז וכנראה שגם בעתיד אני לא אהיה תמיד במקום ובזמן.

    אז מה כן אפשר לעשות כדי לא לאבד את השפיות ולא לברוח למקום אחר כמו שהציעו לפני (בהתעלמות מוחלטת מהבעיה)?
    יסלחו הקוראות אבל אני פונה פה בעיקר לקוראים (אבל לא רק):
    ת-ת-ע-ר-ב-ו! אתה לא צריך להיות חגורה סגולה בבג’ודו בשביל להגיד לבנאדם באוטובוס “מה נסגר איתך??” או בצורה פאסיבי לגמרי להעמד בתחנה בין מטריד לקורבנו. המטרה היא לא לצאת “גבר”, המטרה היא שהבחורה לא תוטרד. אם אתה מרגיש בטוח בעצמך תהיה תקיף, תעשה סצינה אם לא פשוט תהיה שם בתפקיד הבנאדם השפוי שלא מוכן להתעלם מהתנהגות כזו.

    שוב תודה ששיתפת, ברשותך אני משתף בפייסבוק

  53. פוסט מדהים. תודה לך. מזדהה עם כל מה שכתבת, הצלחת להעביר את התחושות היומיומיות שלנו בצורה חדה כל כך ומושלמת. אני מקווה שזה יסייע לגברים להבין, או לפחות לסמוך עלינו שזה מה שאנחנו מרגישות, ושזה יסייע לנשים להמשיג את מה שהן חשות. ולהתחזק.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *