כמו כוכבנית בסרט אימה סוג ב’

אני לא זוכרת באיזה שלב בחיי התחלתי לקבל הטרדה מינית לכיווני כשגרה מובנת מאליה. למזלי, לא זכורה לי תקופה בה היה לי קשה להגיד “לא”. איבדתי ספירה למניין הגברים שהותירו לעצמם את החירות להעיר הערות לגבי הגוף שלי בשעה שחלפתי על פניהם. איבדתי ספירה למניין נהגי המוניות שעוררו בי רצון עז שהנסיעה רק תיגמר כבר. איבדתי ספירה לנהגים שעצרו לידי כשחיכיתי במקום כלשהו, או הגדילו ועקבו אחריי עם הרכב בשעה שהלכתי ברחוב, והציעו הצעות שאינן משתמעות לשתי פנים.

מעט מאוד מקרים באמת חרוטים לי בזכרון.

הראשון היה בכיתה ט’, לדעתי. חיפשתי עבודה לאחרי הלימודים, והחלטתי על הגישה הישירה – להכנס לחנויות ולשאול אם צריכים עובדים. בעל חנות בדים אחד אמר שלא תזיק לו עובדת, והתנדב להסביר לי על המקום איך תיראה העבודה, שכללה הרבה גזירה. בהתחלה הוא היה מאוד נחמד, וגם הרשה לעצמו לבטא את זה במגע בלתי-מוזמן – על הידיים שלי ועל הגב. הרגשתי לא נוח, אבל הנחתי שזה חד-פעמי. אבל זה חזר על עצמו. שוב ושוב ושוב. תוך כדי שהוא מנסה להסביר לי איך אני צריכה להחזיק את המספריים ומעביר את ידו על הגב שלי הסתובבתי אליו בחדות ודרשתי שיפסיק לגעת בי. מיותר לציין שהנחמדות התעופפה מהחלון. אמרתי שאחשוב על העבודה ולא חזרתי לשם יותר.

בכיתה י”א חזרתי הביתה אחרי הלימודים. השעה הייתה ארבע בצהריים, יום קיץ טיפוסי. לבשתי חצאית ארוכה עם שסע עד התחת וחולצה צמודה בלי שרוולים. הייתי שמנמנה וזה לא נראה אז טוב במיוחד, אבל זה לא הטריד אותי. הרגשתי טוב עם עצמי. באוטובוס שמתי לב לטיפוס מוזר, אבל התעלמתי ממנו. ירדתי בתחנה שלי, נכנסתי לבניין והזמנתי את המעלית. הסתכלתי על הכניסה, ואז הבנתי שהטיפוס עקב אחריי. בתאורת הצהריים המלאה שבקעה מפתח הדלת יכולתי לראות רק את מתווה הצללית שלו בפתח הדלת. “אני מת לזיין אותך” הוא אמר בקול שהיה, משום מה, צרוד (הוא לא היה אח”כ). עברה לי צמרמורת בכל הגוף. הרגשתי כמו כוכבנית בסרט אימה סוג ב’, מאלה שנרצחות תוך 20 דקות מכתוביות הפתיחה. התפללתי שהמעלית תגיע. “אני מת לזיין אותך”, הוא חזר, תוך שהוא נכנס לבניין ופוסע לכיווני. “לא, תודה”, הצלחתי לפלוט. המעלית הגיעה. מיהרתי להכנס, והתפללתי שהשער האוטומטי ייסגר בזמן, אבל הוא תפס את הדלת. ואז הבנתי שהכנסתי את עצמי למלכודת, המעלית הקטנה מאחוריי והוא מולי חוסם את היציאה. אני זוכרת שהוא חלק מחמאות לזין שלו, לא זוכרת את המילים המדוייקות. סירבתי לו שוב. “בואי תראי מה את מפסידה” הוא אמר. הוא שלח יד למכנסיים, ואני זוכרת שחשבתי “הוא לא באמת יעשה את זה”. ציפיתי שמישהו יעשה “קאט” ויעבור לסצינה הבאה. הסתובבתי, אבל את קיר המעלית כיסתה מראה גדולה ובהשתקפות יכולתי לראות זקפה יוצאת מפתח הרוכסן. הייתי בתולה. אפילו עוד לא התנשקתי. לא היה לי שמץ של מושג, עד לאותו רגע, מה נמצא מתחת לתחתונים של גבר. הוא התעקש שאסתכל עליו. הסתובבתי אליו, ורק אז קלטתי שאני עדיין מחזיקה ביד את הפלאפון שבו דיברתי באוטובוס. “תעוף מפה מהר לפני שאני קוראת למשטרה”, אמרתי בקול יציב, שהפתיע אפילו אותי, בהתחשב בכך שכל הגוף שלי רעד. הוא שחרר את הדלת, ורק כשהוא הלך קלטתי שאם הוא לא היה עושה את זה לא הייתי יכולה לעשות כלום – בגלל שהייתי בתוך המעלית, הפלאפון היה בלי קליטה.
עד היום אני מצטערת שלא עצרתי כדי לחקוק בזכרוני את תווי הפנים שלו על מנת להגיש תלונה. אין לי שמץ של מושג איך הוא נראה. יכול להיות שמאז עברתי לידו 50 פעמים ברחוב.

בשנה שעברה הייתי בדרך לאוניברסיטה. דיברתי בטלפון עם החבר דאז והתיק הענקי שלי היה על הברכיים שלי (יש לי הרגל מגונה לסחוב איתי חצי בית). הייתי שקועה בשיחה, הברכיים שלי התחממו מהתיק (היה חמסין) ופתאום שמתי לב שלא נוח לי באופן מיוחד. העפתי מבט למטה, והבנתי שהטיפוס המבוגר שהתיישב לידי בשלב מסויים כשלא שמתי לב מחזיק את היד שלו בחלק הכי עליון של הירך שלי, צמוד אבל לא נוגע במפשעה. בגלל שהייתי באמצע שיחה ולא רציתי להפחיד את הבחור, פשוט העפתי לקריפ את היד בגסות ותקעתי בו מבט עצבני. אחרי שניה האוטובוס עצר בתחנה והוא *טס* החוצה. עד היום אני מתחרטת שלא עשיתי סצינה. אחרי שנשמתי אוויר סיפרתי לחבר שלי מה קרה הרגע, והוא בילה רבע שעה בלהרגיע אותי.

נשלח על ידי איילת השחר.

התגובה של ל "

  1. וואו.
    כל הכבוד לך על השיתוף ועל האומץ, התנהגת הכי טוב שיכלת בהתאם לנסיבות.
    גם לי קרה משהו דומה באוטובוס (מתכננת לשלוח עליו פוסט). אנשים דוחים ומסכנים.

  2. פוסטים כאלו גורמים לי לרצות לרוץ עם מסור חשמלי ברחוב.
    אנשים רעים, רעים!

    אני מבינה מה את מרגישה, קרה לי מקרה דומה בזמנו.
    חיבוק וירטואלי?

  3. הסיפור שלי מאד דומה לשלך “רוצה להיות חברה שלי?” זה שם הסיפור.
    אני מזדהה איתך מאד!

  4. כל הכבוד על העוצמה והתושיה. אני כל כך שמחה שהצלחת לסיים את זה ככה, ולא לפי התסריט של היצורים הגועליים האלה.

  5. תודה לכולן על התמיכה! באמת כל מי שסיפרתי לו על זה אמר שעשיתי בזמנו את הדבר הכי נכון. חיבוק וירטואלי עצום ל-ponetium ולשרה, ותודה לעורכות על האתר הזה – בזמנו חשבתי שאני היחידה שדבר מופרך כל כך בכלל יכול לקרות לה, ואם כבר, אז שהטראומה שנשארה לי מזה הייתה חסרת כל פרופורציות.

  6. כל הכבוד לך, פעלת היטב.
    גם אני מרגישה כמו בסרט אימה, לפעמים.
    הטראומות שלנו הן לא חסרות פרופורציה! את זה לפחות, הצלחתי ללמוד.

  7. עד כמה שהסיפור ישן, הוא באמת שמפחיד..
    שמעתי על מקרים כאלו מחברים, קרובים, אולי אפנה אותם לכאן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *