למה תמיד כשמישהו נוגע בנו אנחנו ישר חושבות שדמיינו?!

נסעתי מתל אביב לירושלים, נסיעה שעשיתי מיליון פעמים שאני דווקא אוהבת.
ישבתי במושב הפנימי כי תמיד אני נרדמת ואוהבת להישען על החלון ולא על בני אדם אבל הפעם דיברתי בטלפון.
התיישב לידי בחור צעיר ולא ייחסתי לזה יותר מידי חשיבות והמשכתי בשיחת הטלפון שלי.
לבשתי גרביון רשת והרגשתי את היד שלו על העור שלי.
זה מגוחך, פתאטי ועצוב כל כך שגם אחרי שקראתי מיליון דיווחים באתר הזה על בנות שנגעו בהן באוטובוס, גם אחרי שזה קרה לכל החברות שלי, גם אחרי שעברתי אינספור הטרדות (אם כי באוטובוס זה מעולם לא קרה לי כי תמיד הצלחתי בהעמדת פנים של כלבת קור עם משקפי שמש גדולים ואוזניות), הדבר הראשון שעבר לי בראש היה: את מדמיינת.
למה?!?!
בשם האלוהים למה?!
למה תמיד כשמישהו נוגע בנו אנחנו ישר חושבות שדמיינו?!
זה החינוך בבית? זה החברה?
אלפי שנים אחרי ימי הביניים שאנחנו כבר יודעים שכל תאוריית ה”חווה/לילית” לא נכונה,
אנחנו תמיד האשמות, המפתות, המדמיינות.

אז שיניתי תנוחה והיד שלו זזה.
אבל אז זה קרה שוב, באזור עליון יותר של הירך-ישבן-צד הגוף שלי.
ותוך כדי השיחה אני מסתכלת עליו ומבינה שהידיים שלו בתנוחה לא הגיונית בשביל לגעת בי,
היד הקרובה אליי על הירך שלו, והיד שרחוקה ממני כאילו מחבקת את הגוף שלו כדי להתחכך בי בצורה מתוחכמת משהו.
הרצתי סרטים בראש ולא ידעתי מה לעשות, מאוד מאוד הובכתי.
אבל חשבתי על האתר הזה, ועל זה שהוא צריך להיות מובך ולא אני.
אז עצרתי את השיחה, לקחתי נשימה, הסתובבתי אליו ואמרתי בקול רם מאוד כך שכל האוטובוס שמע בשאלה-פקודה:
“אתה יכול להזיז את היד שלך?! תודה!”

הוא נבהל מאוד, הוא לא ציפה לזה.
הוא חשב שאני מרוכזת מידי בשיחה או משהו כזה והוא ממש קפץ ואז עשה תנועה עם הידיים של “מי? מה? אני?”

חברה שלי הבינה את הסיטואציה ונשארה איתי על הקו כל הנסיעה.
והוא? התייאש אז הוא נרדם ונשען לכיוון השני כמובן כשהידיים שלו רחוקות ממני.
הסתכלתי ושמתי לב שהאוטובוס לא מלא והוא יכל לשבת במקום אחר והוא בחר לשבת לידי.
רציתי לצאת מהפינה הדחוקה הזאת, רציתי לעבור מקום, אבל התביישתי לבקש ממנו לצאת כדי שאצא.
אני(!) התביישתי(!)
מי שמכיר אותי יודע כמה שזה אבסורד.
הרבה פעמים עברה לי המחשבה בראש שההפרדה הזאת בקווים של החרדים, היא לא כזאת רעה.
ואתמול ממש הרגשתי את זה.
אני לעולם לא אבחר לשבת ליד גבר באוטובוס אם יש מקום ליד אישה.
כי אוטובוס זה צפוף, צפוף מדי ואני תמיד פחדתי להיקלע לסיטואציה כזאת והנה, נקלעתי.

לא הפסקתי לחשוב על זה מאז.
על איך יכולתי להגיב אחרת, על הסיטואציה, על הרגשות שלי.
ואחרי שחשבתי על זה בצורה הגיונית הגעתי למסקנה חשובה:
אנחנו לעולם(!) לא מדמיינות את זה שמישהו נוגע בנו באוטובוס.
לעולם!
מבחינה הגיונית כשאדם יושב לצידך אין שום סיבה שהיד שלו תגיע לירך שלך.
שום סיבה הגיונית, למעט הסיבה שהוא מטריד אותך.

נשלח על-ידי זוהר

התגובה של ל "

  1. זה יכול לקראת (פעם קצין פשוט נרדם ליידי ותקע לי מרפק באגן תוך שינה… האמת, זה היה די כואב) אבל כאשר זה קורה זה תמיד בטעות, ואנשים שמים לב ומזיזים את היד(אלא אם הם ישנים). כי זהו נימוס בסיסי, כי לא נוגעים באדם באוטובוס.גם כאשר כולם דחוסים כמו סרדינים זה לא קורה.

    את צודקת, אנחנו לעולם לא מדמיינות.
    אבל זה הכי קל לומר שכן.

  2. נראה לי שזה פאק שקיים לא רק אצל נשים אלא באופן כללי בפסיכולוגיה האנושית. עד שלא אומרים לנו באופן מפורש, “אני הולך לפגוע בך”, עד שלא מאיימים, אנחנו בוחרים להתעלם מכל הסימנים. להבדיל, במקרה של השואה, ה”כצאן לטבח”. אף אחד לא יכל להאמין שאנשים מסוגלים לעשות לו דברים כל כך נוראים. זה נכון גם במצבים של בני זוג מתעללים. אם להתפלסף, אני מניחה שזה שייך איכשהו למנגנון הישרדותי שגורם לנו להתעלם מאפשרות של מוות.
    כמובן, שבמקרה של נשים, הסיכון לפגיעה בהן גדול הרבה יותר (בעיקר בגלל גברים שמרשים לעצמם), ולכן אנו חוות את תחושת האשם הזו על “למה לא הגבתי”, הרבה יותר פעמים בחיים.

  3. אני כל כך איתך. מודעת, כותבת וקוראת כאן, חזקה, אמיצה, פמיניסטית ומה לא, ועדיין חושבת שוב ושוב על אם ואיך אני לא בסדר. מוצאת את עצמי לא מתגוננת לפעמים עד שזה מגיע לאבסורד, כי אני רוצה להיות לגמרי לגמרי לגמרי בטוחה שזה קרה, ושזה היה בכוונה. ואם אני צורחת על מישהו, או בורחת, או אומרת משהו חריף, או אפילו פשוט מבקשת שיפסיק לעשות לי משהו רע, אני מרגישה אחר כך חרא הרבה פעמים. איזה מין בן אדם אני, בטח פגעתי בו. לא יכולתי להיות the bigger person? קיללתי אותו או ירדתי עליו? האם אני באמת רוצה לקדם עולם שבו “בן זונה” זו קללה, או שבו אנשים מרגישים חוסר ביטחון לגבי איך שהם נראים או גודל הזין שלהם? מצד אחד אני מסרבת לוותר על ההתנהגות שנכונה בעיני, אבל מצד שני מלקה את עצמי עליה. ואם אני לא מצליחה, או לא מספיקה, או לא שווה לי לעשות את זה, אני כועסת על עצמי גם.
    וזה מטורף, אבל זה הכי הגיוני בעולם, מספיק להקשיב לתגובות של אנשים על כאלה סיפורים בשביל להבין מאיפה זה בא.

  4. אני יודעת מאיפה זה נובע אצלי. אפילו במקרה חמור מאוד של הטרדה שחוויתי עדיין התקשיתי להאמין, כי לא משנה כמה העולם הזה חרא, אני עדיין בוחרת לתת לאנשים ליהנות מהספק ולהאמין שכולם רוצים שיהיה טוב. לי אישית קשה לקלוט מהר דברים רעים כי אני מעדיפה לחשוב שהכוונות של אנשים לא רעות…
    לגבי האשמה, זה עניין מורכב בפני עצמו… יש פה עניין של שליטה, של אחריות על עצמך. מבחינתי לפחות, בדיעבד הבנתי שבזמן שבו האשמתי את עצמי זה היה כי אני לא אדם שבורח מאחריות, והעדפתי להרגיש שאני אחראית כי אז זה נותן לי אלמנט כלשהו (בדיוני ככל שיהיה) של שליטה.

    כל הכבוד לך שהיית תקיפה.

  5. אני לא חושבת שלהגיב או לקלל זה חוסר שליטה או חוסר אחריות. זו בחירה, והיא לגיטימית לגמרי.

  6. זוהר, איזה יופי שצעקת עליו! אני בטוחה שהוא יחשוב פעמיים לפני שישלח ידיים שוב…
    אני חושבת שאחת הסיבות להכחשה (בנוסף לאשליית השליטה שהזכירה מורן), היא שהנושא פשוט לא מדובר בשיח הציבורי. אז אנחנו חצויות- יש את העולם “שלנו”, בו כולנו עברנו, עוברות ונעבור הטרדות במשך חיינו, אבל גם יש את העולם ה”כללי”, שבו ב-ר-ו-ר שאף אחד לא יעז להרשות לעצמו להטריד. אז למרות שאנחנו יודעות היטב מה קורה- לא משנה כמה הסיטואציה לכאורה מעורפלת- בכל פעם מחדש אנחנו בהלם.
    לכן אני כל כך שמחה שהאתר הזה קיים ומציף את הנושא. ועושה לי כל כך טוב לקרוא פוסט כמו זה, שבו מישהי קיבלה כוחות מעצם קיומו של האתר. כל הכבוד!
    הערה לגבי הקווים המופרדים- אני מזדהה עם הכוונה, אבל חשוב לי בכל זאת להדגיש שההפרדה לא נובעת מרצון להגן על נשים מפני הטרדות, אלא בדיוק להפך- מניסיון “להגן” על הגברים מעצם הנוכחות של גוף נשי במרחב ציבורי, שנתפס כחפץ מיני (כלומר מסוכן ומדיח) מעצם מהותו.

    1. ברור לי שההפרדה בקווים חרדיים לא נובעת מרצון להגן עלינו אלא על הגברים ועדיין, זה משיג את המטרה של פחות תקיפות במרחב הציבורי.
      נכון שהשיטה לא צריכה להיות הדרה שלנו מהמרחב הציבורי אלא חינוך של גברים ונערים שאסור בתכלית האיסור לגעת בנו אבל כרגע זה לא קורה.

      1. את כמובן זכאית לדעתך, אבל החלפת אלימות “רנדומלית” באלימות אחרת (כפייה וצמצום המרחב, עוד יותר מהקיים היום) היא לא עסקה שאני, לפחות, מוכנה לחתום עליה. אז קצת קשה לי עם הטיעון הזה. בעיניי, דחיקת הנשים ל”ספרה משלהן” במסווה של הגנה לא תפתור דבר לטווח הארוך, אלא רק תוביל מהלך הפוך למהלך הפמיניסטי של יציאה לשוק העבודה והמרחב הציבורי (והשינוי שלו, כחלק מכך). המרחב אולי עוצב כגברי ולגברים, אבל אני לא רואה אותו כ”מרחב משלהן” או “מרחב משלהם”: זה המרחב שלנו, כבני אדם. והסיבה היחידה שקב’ מסוימת “זקוקה” להגנות מסוימות היא שאנחנו, כחברה, מאפשרים לפגיעה מתמשכת בה לקרות. אז פתרון “זמני” על-חשבון צמצום המרחב, לדעתי, הוא לא פתרון אמיתי לפגיעה בקב’ מסוימת. זו פשוט דחיית הקץ, ותו לא.

        מצד שני, לא שמתי לב שמקבלי ההחלטות בעניין טרחו לשאול את כלל הנשים בנדון, אז ייתכן שדיון בנושא יהיה עקר מלכתחילה, ואותה עסקה כבר נחתמה בשמי ובשם אחרות מראש.

        1. זה עוד סוג של האשמת הקורבן.
          אם נשים מוטרדות אז כנראה שהן לא צריכות לבוא במגע עם גברים, או שהן צריכות להתכסות.
          אם ילדים שחורים חוטפים מכות במגרש בואו נחלק את המגרש לשניים. חצי שחורים שבו אסור ללבנים להכנס וחצי ללבנים שבו אסור לשחורים להכנס. אחרי זמן פתאום נראה שהמגרש של הלבנים מושקע, צבוע והסל לא חסר בו, בעוד מצב המגרש של השחורים מפורק ומסכן.
          אבל זה הכל לצרכי הגנה.
          לי ירגיש יותר בטוח אם יהיה לי מותר לשבת ליד ידידי מהמין שלא נולדתי בו מאשר להגיד להם שלום בכניסה כי נולדתי שונה מהם.
          ומה עם טרנסיות? איפה הן ישבו? ומה עם אנדרוגינוס?

        2. gargar – אינטרסקס, לא אנדרוגינוס. בדיוק לא מזמן שמעתי הרצאה על הנושא הזה, ולמרות שסביר שיש אנשים שלא ייעלבו מהמונח ‘אנדרוגינוס’, המונח המכבד הוא ‘אינטרסקס’.

  7. דוגמא מעניינת ובדיונית להפרדת מרחבים, אפשר למצוא בספר המד”ב הפמינסטי המצוין “שפת -אם”, בו מתקיימת חברה אליטיסטית מצומצת בה הנשים סגורות במרחב משהלן כדי שלא מיפריעו לגברים עם הבליהן ופיתויין. אין קישור ישיר לנושא הפרדת המרחב באוטובוס למשל, אבל קריאה ראויה ומעוררת השראה.

    וזוהר- כל הכבוד. לפעמים לתת לגטימציה לעצמנו להרגיש מוטרדות/ים זה אחד החלקים הכי קשים.

  8. לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!! כל חיי ששאלו אותי אם יהיו לי ילדים אם אני רוצה בן או בת ועניתי “אנדרוגינוס” בעצם העלבתי אנשים!
    אינטרסקסים יקרים, קבלו את התנצלותי, לא ידעתי.

  9. זוהר,
    ראשית כל הכבוד על שנזפת בו.
    שנית, העלית בעיה חשובה: למה אנחנו נותנות להן להנות מהספק? להמ כל כך חשוב לנו לא לפגוע בהם, שכלהם, בעצם, אין בעיה לפגוע בנו?

    פעם נסעתי באוטובוס, ופתאום הרגשתי נגיעה עדינה, הססנית, בחזה שלי. הסתובבתי, וראיתי את הבחור שלידי “ישן” עם ידיים שלובות. ואחת הידיים שלו מגעה בחזה שלי, “בטעות” כמובן.
    לי, בתמימותי, היה לא נעים להעיר אותו כדי להעיר לו על כך. בסוף עשיתי זאת בצורה עדינה. הוא התעורר, “התנצל” ומיד חזר “לישון” – כמובן, באותה התנוחה בדיוק. ואני, במקום להעיר לו שוב, פשוט זזתי עוד קצת הצידה.

    1. אני שמחה ששימחתי אותך. :-)
      ואני מתנצלת על האופטופיקיות, אבל ההרצאה ההיא ששמעתי לאחרונה באמת היתה מצוינת – הרצאה של דנה פלג (מתרגמת שעוסקת הרבה בעניינים קוויריים) במסגרת כנס אגודת המתרגמים בירושלים על מונחים להט”ביים שונים בעברית ובאנגלית, הקשריהם, ההקבלות ביניהם, וכמה הם מכבדים או לא מכבדים (מרתק בעיניי למשל איך שבעברית ‘הומו’ הוא מונח מכבד שמקובל כתרגום של gay ברוב ההקשרים, בעוד שבאנגלית אותה המלה בדיוק היא אחת מצורות ההתייחסות הכי גרועות שיש). בפורום המתרגמים שבו אני משתתפת היא אמרה שתעלה מתישהו את עיקרי ההרצאה למסמך, שיועלה לפורום, וכשיועלה אשמח לחלוק אותו.
      …ואולי זה בעצם לא עד כדי כך אופטופיקי, כי נראה לי שחשוב לדעת אילו צורות התייחסות מכבדות ואילו לא כדי להמנע מהטרדה לא מכוונת.

        1. לכשיועלה המסמך לפורום, אשלח לכן את הקישור (באישור שלה, כמובן, אבל לא נראה לי שזה יפריע לה).

  10. כל הכבוד שהגבת!
    אני חושבת שהספק קיים בגלל שאנחנו מקוות שהכל רגיל, שאף אחד לא יעז להטריד אותנו.
    אנחנו הרי בחיים לא נעשה דבר כזה וטעויות קורות.
    מצד שני, אנחנו לא, אבל הם כן, כי אנחנו בשבילם רק קליפה חלולה שאפשר לעשות לה כרצונם וזאת בדיוק ההשפעה של שוביניזם.
    תודה ששתפת.

  11. אחת הסיבות שאני עוקבת מדי פעם אחרי האתר הזה היא משהו שאת הדגמת פה יפה – כל הכבוד שצעקת עליו.
    חלק מהמטרה שלי בקריאה פה זה להכיר סיפורים כדי שאם יקרה לי דבר דומה לא אקפא אלא אוכל לצעוק “אתה יכול להזיז את היד שלך?! תודה!” – כמו שאת עשית. אני לוקחת השראה ממך, ואת לקחת השראה מסיפורים אחרים פה. סיפור לפניך יש עוד מישהי שפעלה ולא קפאה. אולי האתר הזה עוזר קצת נגד זה.

    אני לא יודעת אם באמת ככה אפשר להצליח להתגבר על אפקט הקפיאה, או אם אפשר בכלל, אבל שווה לבדוק ויש פה דוגמאות שאולי יאששו את הטענה.

    עד שנצליח לתקן את העוולות האלו צריך ללמוד ולהתאמן להתגונן בפניהן.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *