אני כן עדיין בתיכון, מסתבר

אחרי מבחן באוניברסיטה, עליתי היום בצהריים על קו 25 לכיוון מרכז תל אביב. ישבתי באחד ממושבי הרביעייה בחלק האחורי, הכנסתי את האוזניות של האמפי3 לאוזניים והתרגזתי במוזיקה, מנסה לשכוח מהמבחן – שלא הלך משהו, למען האמת.
בתחנה שבתחילת רח’ יהודה המכבי עלתה לאוטובוס חבורת נערים רועשת, כבני 15-16, כנראה בדרך חזרה מבית הספר. אני תמיד מתכווצת קצת מבפנים ליד חבורות נערים כאלה, גם עכשיו, בגיל 23. הזכרון של הילדה שהציקו לה בבית הספר עדיין חד מדי. כמו תמיד נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שאני אדם בוגר עכשיו, שיש לי את החברים שלי והחיים שלי ואני לא בכיתה ח’ יותר, הם לא נוגעים אליי. שניים מהם מתיישבים מולי וכמה אחרים בכיסאות האחרים בסביבה. האלבום השני של “המכשפות” אצלי באוזניים (הייתי במצב רוח קצת נוסטלגי בתחילת הנסיעה), וההתפרעות של הנערים היא כמו סרט אילם מולי. הם צוחקים בקול, ממרפקים זה את זה, משליכים כדורי נייר. אני לא שומעת את המילים, אבל משערת שהם מציקים זה לזה, התנהגות טיפוסית של חבורות של בנים בגילם. חושבת בראש “תודה לאל שאני לא בתיכון יותר”.
ואז נדמה לי שההערות והצעקות שלהם מופנות אל הספסל שמאחוריי, בו לא ישובים נערים מהחבורה. אני מנמיכה את הווליום לרגע ומסבה את ראשי לאחור – יושבת שם נערה שהנער שמולי קורא לעברה “אז מה? את מוכרת? את מהטלוויזיה?”. הטון שלו לעגני, לא נחמד בכלל. מהמבט שאני מעיפה סביבי עושה רושם שהם לא מציקים רק זה לזה, אלא גם לנוסעים סביבם. מעלה את הווליום בחזרה. ההתנהגות שלהם פרועה מאוד והאמת היא שאני קצת חוששת. נוזפת בעצמי קצת מבפנים ואומרת לעצמי בלב – “תירגעי, את באמת לא בתיכון יותר וזה לא שהם יציקו לך. את כבר בגיל אחר, בסקאלה אחרת, הם לא קשורים אלייך”.
ואז אני חוטפת כאפה בעורף. לא מטאפורית, כאפה אמיתית לגמרי ודי כואבת. אני מסתובבת אחורה. “זה לא אני, זה הוא,” צוחק אחד הנערים ומצביע על חברו. בזמן שהראש שלי מופנה אליהם, אחד מאלה שיושבים מולי הוא כנראה זה שמכה אותי בעורף פעם נוספת. לרגע אני לא מאמינה. אני כן עדיין בתיכון, מסתבר. אני אומרת להם “תגידו לי, מה נראה לכם שאתם עושים?”. הקול שלי נשמע לי חלש ומטופש, המשפט לא סמכותי כמו שרציתי שיהיה. “מה באמת נראה לנו שאנחנו עושים?” עונה אחד מהם בלעג. אני בכל זאת ממשיכה: “באמת נראה לכם שההתנהגות הזאת בסדר?”. “מסכים איתך בכל מילה, באמת לא בסדר,” עונה נער נוסף בקול לעגני. אני עדיין מתקשה להאמין שאני אשכרה נמצאת בסיטואציה הזאת, בגיל 23, באמצע אוטובוס באמצע היום. הנוסעים (בעיקר נוסעות, בעצם) שמסביב שותקות, כל אחת נועצת מבט בנעליים שלה. “אני הולכת עכשיו לנהג ואתם כולכם יורדים מהאוטובוס הזה,” אני אומרת וקמה, גם האיום הזה נשמע לי צייצני וטיפשי, אני בכלל מרגישה בת 14 וכאילו הרגע קמתי להלשין למורה.
בלי להסתכל לאחור אני מפלסת את דרכי אל קדמת האוטובוס, מדווחת לנהג על המתרחש מאחור ומבקשת שיגיד להם לרדת. “לא יכול להוריד אותם, אין לי אישור לזה”. “אתה מבין מה הם עושים שם?” אני אומרת לו. “אין לי אישור להוריד אותם, גיברת, אם את רוצה תתקשרי למשטרה, אני אעצור”. אני מתלבטת. אני לא מרגישה אמיצה מספיק להתקשר למשטרה על דבר כזה, מפחדת שהמוקדן יצחק לי בפרצוף, מפחדת גם שהוא לא יצחק לי בפרצוף ואני אצא זאת שבגללה עצרו אוטובוס שלם. אבל אני גם מרגישה צודקת מכדי לוותר, ובטח ובטח שלא מסוגלת לחזור למושב שלי עם הזנב בין הרגליים או לעבור מקום בגלל בריונות של נערים שקטנים ממני בכמה שנים טובות. אז אני ממשיכה בויכוח הסרק עם הנהג, כשברור לי שאני סתם חוזרת על דבריי והוא על דבריו. לא יכול להוריד אותם, גיברת. אין אישור. הם שילמו.
ואז בחורה נוספת מתקדמת אל קדמת האוטובוס ובאה אל הנהג באותה דרישה. היא קצת יותר תקיפה ובטוחה בעצמה ממני ואני מתעודדת. כשהנהג אומר לה שתתקשר למשטרה, היא מתקשרת למשטרה. היא סוגרת את הפלאפון ואומרת לנהג שיש ניידת בדרך ושיעצור בצד בבקשה. הוא עוצר. בחורה נוספת מהחלק האחורי מגיעה להתלונן, אנחנו אומרות לה שהזמנו משטרה. הנוסעים בחלק הקדמי שמבינים שהאוטובוס לא זז מתחילים להתרעם “מה משטרה עכשיו, לעבודה אני צריך להגיע”. אני מודה לבחורה שהתקשרה. היא אומרת לי “כשראיתי איך הם מציקים לילדות שם כבר לא יכולתי להתעלם. הילדה ההיא ממש לא רצתה לדבר איתם, ובכוח, הם ממש הטרידו אותה”. אני תוהה כמה גועל נפש “הפסדתי” ולא שמעתי כשהייתי עם האוזניות.
חלק מהנוסעים מתייאשים ויורדים מהאוטובוס. השמועה על הזמנת הניידת מתפשטת לחלק האחורי. כמה לא מפתיעה, הנה הנערים המטרידים קמים ומתקדמים לכיוון הדלת. אני שמחה שיצא שהאיום שהפניתי לעברם כשקמתי מתממש. אני קוראת לעברם משהו בסגנון “אמרתי לכם שעם התנהגות כזאת לא ישאירו אתכם על האוטובוס”. אחד מהם קורא לעברי “סתמי, יא מזדיינת בתחת”.

אבל הדבר המדהים ביותר קורה דווקא אחרי כשהם יורדים, כשהאוטובוס סוגר את הדלתות וממשיך לנסוע. אישה מבוגרת אחת מתחילה לצעוק על הבחורה שהתקשרה: “תגידי לי, את השתגעת? משטרה את מזמינה להם? הם רק ילדים! על ילדים היא מזמינה משטרה. רק עשו מעשה קונדס”. הבחורה עונה לה שזה לא מעשה קונדס ואותה הם הטרידו. עוד שתי נשים מצטרפות לדעתה של האישה המבוגרת. גם אני עונה, גם הבחורה השלישית שבאה להתלונן. ויכוח קולני המוני שדועך לאט. התחנה הבאה היא התחנה שלי ואני יורדת.
אתן מבינות, הסוף הוא מה שהפתיע אותי. שדווקא נשים מזדעקות להגן על אותם “ילדים תמימים”, עיוורות לחלוטין לפגיעה, לרמת ההטרדה, לאלימות המילולית והפיזית נגד נוסעים אחרים. נוסעות בעצם. אני יודעת שאת הכאפות שהם החטיפו לי הם לא היו מעזים להחטיף לשום גבר. נו, אני חושבת לעצמי בדרך מהתחנה אל האופניים שלי שקשורים בצד, בחברה שכל כך טולרנטית לאלימות ולאגרסיביות של בנים, שמעשים כאלה נחשבים בה בעיניי אנשים כ”מעשי קונדס” מקובלים ולא מזיקים, לא פלא שאלימות מינית נפוצה כל כך. וזה באמצע אוטובוס מלא אנשים, כלפי נשים זרות ומבוגרות מהם. אני עולה על האופניים ומתכווץ לי הלב מלחשוב על הסכנות האפשריות הנשקפות לילדות מהכיתה שלהם כשהם נמצאים איתן בחצר בית הספר לבד.

נשלח על-ידי תמר
[got_back]

התגובה של ל "

  1. boys will be boys, לא? הרי הם בסך הכל בנים שעושים מה שבנים אמורים לעשות. הרי זה לא מזיק. הרי מותר להם, הם בנים.

    ולגבי הנהג – לנהג אגד, על פי התקנון, מותר להוריד נוסעים שמפריעים, הן לנוסעים אחרים והן לנהג. לנהג יש סמכות בלעדית על הסדר והבטיחות באוטובוס.

  2. מדהים ומטריד. כל הכבוד לך ולשתי הבחורות האחרות על שעשיתן מעשה. אגב, לדעתי בסמכות הנהג להוריד אותם מהאוטובוס. לחילופין, לדעתי הוא לא היה צריך לאפשר להם לרדת מהאוטובוס עד להגעת השוטרים.
    אכן, מכעיס ומקומם שדווקא נשים יצאו נגדכן. לכי תדעי, אולי מפריע להן על כך שהן, בתקופתן, נאלצו לקבל את המעשים הללו ככורח המציאות? אולי בזה שהן מגינות על אותם נערים פושעים, הן מגינות, למעשה, על עצמן, מצדיקות את העובדה שלהן לא היה אומץ להנתגד או להתלונן, בזמנן?

  3. אני יודעת על איזו תחנה את מדברת. גם אני מתכווצת בכל פעם שעולה שם חבורת נערים, אבל תמיד כועסת על עצמי שאני מרשה לעצמי לפחד, בייחוד לאור העובדה שאף פעם לא לא קרה לי משהו כזה (לא שם ספציפית, בכל אופן, במקומות אחרים כן). עכשיו אני יודעת שהתחושה שלי מוצדקת.

  4. כל הכבוד לך. חבורות נערים תמיד מפחידות אותי (אפילו כשאני סתם עוברת לידם ברחוב) על אחת כמה וכמה כשהם מתפרעים.

  5. קודם כל אני מודה לך על הפוסט הזה. שגורם לי לחשוב מה הייתי עושה במצב הזה וקצת מכין אותי אני מקווה אם יקרה לי משהו דומה.

    שנית, אני כ”כ מבינה אותך. כשאני מתרעמת על הטרדה לבחורה והיא עונה לי במשפט כמו “טוב אם היא מתלבשת ככה למה היא מצפה” או “ככה זה גברים” או כל תגובה אחרת בסגנון, אני מרגישה כאילו בעטו לי בבטן.

  6. מסכימה עם נעמה, הנהג יכול להוריד אנשים מהאוטובוס, ואפשר להתלונן לדן שלא עשה זאת!.
    אני החלטתי בעקרון שבמקרים כאלה כדאי לצלם בפלפון את הפוגעים, ולהתלונן אחכ במשטרה, אם יש תקיפה פיזית זה באמת קייס. קצת טירחה, אבל אני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות כדי להבהיר לעולם עד כמה זה חמור, ועד כמה הם מסוכנים. גם לכתוב פה זה ממש חשוב, תודה :)

  7. כל הכבוד שקמת ודיברת, כל הכבוד לשותפה שלך.
    הנשים האלה שייכות לדור אחר. אולי הנערה ההיא שהוטרדה היום למדה מכן שיעור. אולי היא לא תשכח אותו. בטוח שיחד כולכן חלק מהתהליך החשוב של דה-לגיטימציה להתנהגויות כאלה.

  8. תמר היקרה,
    הייתי איתך על האוטובוס היום, אני זו שבאתי להתלונן אחרייך לנהג.
    באמת התלבטתי אם לכתוב כאן, כל הכבוד שהרמת את הכפפה.
    אל תתייאשי מלעמוד נגד אנשים כאלו.

  9. קראתי והתכווץ לי הלב על הבוקר.

    כל הכבוד על האומץ שלא לשתוק.

    רלי (זכר. אם זה משנה משהו.)

  10. לי גם הרביצו חבורה של ילדים באוטובוס (כתבתי על זה בפוסט אחר). ואני חושבת שגם אם עוברים מקום אין שום סיבה להתבייש בזה.
    אם הנהג לא עוזר, האנשים לא עוזרים, המשטרה לא עוזרת, אפילו הנשים האחרות לא עוזרות אז עוברים מקום. כמה שיותר קרוב לנהג.

    למזלי כשכנופייה של ילדים הרביצו לי באוטובוס הנוסעים האחרים ממש עזרו לי. (סליחה שכתבתי על זה פעמיים). אבל אלה באמת היו נוסעים זכרים שעזרו לי ואיימו עליהם להפסיק ונוסעות נקבות שבאו בביקורת *אלי* כי לא “התעלמתי מהם”. איך אפשר להתעלם ממכות בדיוק?

  11. תמר,

    מצטרפת לשבחים. את אמיצה, ועצוב לי לומר לך את זה. עצוב כי זה שצריך אומץ בחברה שלנו בשביל לעמוד מול הטרדה כל כך בוטה מדכדך מאוד. מאחלת לך שתמשיכי לעמוד על זכותך למרחב נקי מאלימות, בתקווה כולנו נעשה כמוך.

  12. אגב, מדהים איך החארות הללו תמיד מרגישים למי להיטפל. מתישהו למדתי, שאם אני עוברת לייד חבורת נערים, עליי לזקוף את חזי ואת ראשי בגאווה. אם, במקרה, אני הולכת עם ראש שמוט, הסיכוי להצקות גדול הרבה יותר.

    gargar,
    לפני כמה שנים, חבורה של ילדים הציקה לי בגן ציבורי. ילדים! בני 10-12! ואני, בחורה מבוגרת, אשה בת 25 פלוס. ומסביבי חבורת ילדים, תינוקות ממש, לועגים לי, זורקים עליי חול ויורקים עליי! פשוט לא להאמין!
    אגב, זה נגמר רק כאשר תפסתי את אחת הילדות. זה גרם לשאר הילדים להיבהל. כמובן, שההורים שלה לא נזפו בה (חלילה!) אלא בי. ברור, הרי לבחורה בת 25 אין מה לעשות, רק להתעסק עם חבורת ילדים מטומטמים. גועל נפש ממש.

  13. תמר ונעה, אתן מדהימות.

    אני בטוחה שהנערים האלה עושים צרות גם בבית הספר ובכל מקום אחר שהם מגיעים אליו. והמערכת לא מטפלת בהם ולא מעמידה אותם במקום, לכן הם מרשים לעצמם להמשיך להתנהג ככה. אם באמת הנהג היה מונע מהם לרדת עד להגעת הניידת, אולי הם היו לומדים לקח.

    אבל לפחות הם ראו שהמעשים שלהם לא עוברים בשתיקה, בתקווה שזה יעשה להם משהו בכל זאת.

    1. הלוואי והיית צודקת, שמדובר בנערים מופרעים. אבל ממה שאני זוכרת מהתיכון והחטיבה, מהמקרים בהם חבורות של נערים בדיוק כאלה שמו אותי למטרה, בין אם הכירו אותי ובין אם לאו, אני יכולה לספר לך שזה לא “שוליים תמהוניים” או “עשבים שוטים”. זה לא אנשים מופרעים (בהכרח) בבית הספר. חלקם תלמידים טובים, עם התנהגות טובה בבית הספר.
      הבעיה היא שההגדרה של התנהגות טובה בבית הספר היא “לא גרוע יותר מהנורמה”. ואם מישהו יתנהג אלי ברחוב כפי שהתנהגו אלי מדי יום בבית הספר, באופן נורמטיבי לחלוטין, הוא ייעצר על תקיפה.
      מה עושים עם זה? הפתרונים לממשלותינו, וכו’. המעט שאפשר לעשות כאינדיבידואלים זה לתת דוגמא אישית, ואת זה תמר ונעה הדגימו לנו, ולנערה שהייתה שם, בצורה נפלאה.

      1. זהו, יש הבדל בין התנהגות בבית ספר, שם זה נתפס כ”מותר” לבין התנהגות באוטובוס כולל תקיפה פיזית של נשים זרות. הרבה מהילדים האכזריים של בית הספר לא יעזו לעשות דברים כאלה בנוכחות של מבוגרים.

        כאלה שמשתוללים באוטובוס ותוקפים פיזית הם מופרעים כנראה בכל מקום. ויש לי ניחוש שביום שהם יתקפו את האשה הלא נכונה, כזו שתפרק להם את הצורה, זה גם יפסק. אבל כל עוד הם לא מרגישים את התוצאות של המעשים שלהם, ורק ימשיכו לעודד אחד את השני בהתנהגות האיומה הזו, זה ימשיך.

        ואני בהחלט מאשימה גם את כל אלה שאמרו באוטובוס “הם רק ילדים”. זהו, זה מתחיל בגיל הזה, וכשהם מבוגרים הם אונסים, כי הרי כל העולם שייך להם כולל הנשים שבתוכו.

  14. עצוב ומקומם. גם אני נוסע מדי יום בקו הזה מהאוניברסיטה, ומזדעזע כל פעם מחדש מהנערים שעולים בתחנה המדוברת. למזלי עדיין לא הייתי עד לתקרית כמו זו שתיארת, אבל אני בהחלט יכול לראות אותה מתרחשת, אולי אפילו על בסיס יומיומי.
    הפתרון היחיד שאני יכול לחשוב עליו זה הכנה מנטלית של נוסעות ונוסעים בקו הזה, בדיוק מה שהדיון והאתר הזה בכללותו עושים; שאנשים שיידעו שבמהלך הנסיעה שלהם הם עשויים להתמודד מול רוע אנושי ולדעת איך להתייצב מולו. שידעו איך לענות לנערים המטרידים, איך לדבר אליהם בלי להשפיל מבט ובלי לפחד.
    זה נשמע כמו הכנה ליציאה למלחמה, אבל כנראה שזה מה שזה.

    בלי קשר, רציתי להביע את הערכתי הצנועה לעורכות האתר. זו הפעם הראשונה שאני מגיב כאן אחרי פוסטים רבים שקראתי, וכל פעם מתחוור לי לדעת עד כמה חשובה העבודה שאתן עושות. אם יתרחש במרחב הציבורי שלנו איזשהו שינוי – זה יתחיל מכאן. אל תרפו.

  15. כאשר קורים דברים כאלו, כולנו עדיין בתיכון.
    עצוב לשמוע על מקרים מקוממים כאלו. ועצוב לדעת על נהגים שלא אכפת להם.

    לגבי הנוסעות: הן התרגלו כל החיים להתעלם ולא להראות. ובסופו של דבר, גם לא לראות. הן חונכו לדעת שבסופו של דבר צריך להרים את האף ולמנוע התנהגות כזו. הן (לרוב) גם מספיק מבוגרות כדי שילדים קטנים לא יציקו להם (אם כי הייתי עדה ליותר מכמה מקרים שבהם הציקו לנשים מבוגרות).
    (בסופו של דבר, גם לי קרה משהו כזה, דווקא מול מורה בבית הספר – שכאשר הכו אותי בכיתה, צעקה עלי שאני מפריעה לשיעור.)

    עצוב ומכעיס לדעת שזה המצב.
    אני חושבת שצריך להעלות את המודעות מעבר לאינטרנט. הלוואי שניתן היה לעשות תוכנית רדיו בסגנון האתר הזה. או לארגן הפגנות או כנסים…
    ובכל מקרה, מעכשיו אטרח ואשים אתר זה ברשימת הקישורים שלי בכל מקום.

    1. לגבי הנשים המבוגרות שהגנו עליהם, וזאת תגובה לא רק לponetium, אלא לכל מי שהזכיר אותן, אני חושבת שמה ששונה בהן הוא שהן גם אמהות לנערים צעירים שאולי יכולות לדמיין את הבנים שלהם מתנהגים ככה, ולסלוח להן.
      חבל שהן בוחרות לעשות את זה במקום דווקא לדמיין את הבנות הצעירות שלהן יושבות באוטובוס וסובלות מהטרדות.

  16. אין לי מה לומר, פרצופה של המדינה. שלא יהיה ספק שאותם חוליגנים יגדלו להיות עבריינים מועדים (לא זכור לי שאני בגיל 15 העפתי “כאפה” לאחד הנוסעים אותו/אותה אני כלל אינני מכיר!) אשר יחנכו את ילדיהם להיות פראי אדם. הגיע הזמן להפנים שזה הטוב מול הרוע, ולצערי יש לרוע את כל התנאים להמשיך ולהתפתח כאוות נפשו.

  17. רותם,
    זה פשוט מדהים איך אותם הדברים קורים ל כ ו ל ם.
    חבורה של ילדים ממש קטנים (אני לא חושבת שהיה להם 10) זרקו עלי דברים וצעקו עלי כשקראתי ספר בפארק בגיל 14.
    ניגשה אלי ילדה חמודה, שתי צמות, לחיים ורודות, שמלה אדומה – נראת פשוט מותק. היא שאלה אותי “בת כמה את?” איך אפשר לסרב לדבר החמוד הזה?
    אמרתי לה “אני בת 14 ובת כמה את?” לא יכולתי להגיד ג’ק רובינסון הילדה וחבריה התחילו לזרוק עלי דברים בצעקות “אבל אח שלי יותר גדול! אבא שלי יותר גדול ויש לו אוטו” כנראה שהם ראו בלהגיד להם שאתה יותר גדול מהם התגרות.
    אני לא ידעתי מה לעשות. אלה ילדים קטנים מאוד אבל כאב לי שהדברים שהם זרקו עלי פגעו בי, פשוט ישבתי שם ה מ ו מ ה ולא יכולתי לזוז.
    אחד מהם, רב תושיה, הזעיק את אחותו הגדולה שהיא גם בת 14 ואמר לה שאני מציקה להם.
    ילדה מפחידה, חזקה ממני בהרבה התקרבה אלי בפנים אדומים מזעם.
    ממש פחדתי וברחתי כל עוד נפשי בי.
    זה היה הרבה יותר טראומטי מגברים סוטים שהציקו לי כשקראתי ספר בפארק.

  18. גם אני נוסעת בקו הזה, אם כי בשעות אחרות. מידי פעם יוצא לי להיתקל בחבורת נערים (תמיד נערים) שמתפרעים ומציקים לנערות אחרות, אבל מעולם לא ראיתי שאיש מנוסעי האוטובוס מגיב ועוצר אותם (מדובר בדר”כ בהצקות מילוליות “בלבד”).
    מה שמדהים הוא התגובות של הסביבה, שמקוממות אותי לפעמים יותר מאשר המעשה עצמו. כבר קרה שנסעתי באוטובוס ו”זכיתי ” לשבת ליד בחור שניסה לשכנע אותי לתת לו את מספר הטלפון שלי, בהתחלה בשקט ואחרי שסירבתי בנימוס – עבר להצקה אגרסיבית ומאוד לא נעימה. אחרי שהשתקתי אותו בכמה מילים חריפות קולעות היטב והוא עבר מקום, זכיתי בתגובה ל”הרצאה” מהאישה המבוגרת שישבה מולנו, על כמה שאני לא מנומסת, ומה אני רוצה ממנו, בחור נחמד שבסך הכל רצה “קשר”, ובכלל, בחורות צריכות להיות נחמדות.
    בקיצור – כל הכבוד לכן, לשתיכן. אתן נשים אמיצות וחזקות. תמר, אל תטעי – את כבר לא בתיכון, קמת ועשית מעשה שלפני שנים אולי לא היה לך אומץ לעשות.

    1. אני רוצה לחזק את דבריה של רוני האחרת: תמר, את אכן כבר לא בתיכון. הוכחת לעצמך שאת מסוגלת לעשות דברים שלא היית מסוגלת לעשות אז, שיש לך יותר אומץ, שיש בך יותר בטחון.
      המעשה הזה שעשית חזק אותנו, הקוראות, וחזק אותך הרבה יותר ממה שאת חושבת.

  19. בקריאה של ההערות אפשר להבין שהנערים האלה נוסעים בקו האוטובוס הזה הרבה. אולי הנהג פחד להעיף אותם בגלל שמי יודע מה הם יעשו לו פעם הבאה שהם יעלו על האוטובוס. הוא פחד לעשות להם משהו בעצמו ולהראות שהוא משתף איתך פעולה, אז בכך שלקחת יוזמה בעצם הגנת עליו ללא ידיעתך. הם יודעים שהנהג לא יעצור אותם אבל הנוסעים אולי כן.

  20. לצערי התפרעות של נערים באוטובוס היא לא נחלתה של ת”א בלבד. היו לי בקרים ארוכים בהם הייתי נוסעת לאוניברסיטה בירושלים וילדים בלתי נסבלים היו נוסעים באותו הקו בדרך לבתי הספר. לא אחת הם היו מתפרעים, צועקים, שמים מוזיקה בלתי נסבלת בווליום גבוה באוטובוס- כמובן שליצידי, כמובן שהאוטובוס מלא נוסעים “מבוגרים” שלא אומרים שום דבר.
    אז ביקשתי בתקיפות שיפסיקו. כמובן שזה גרר ויכוח, החבאה של המכשיר, הפעלה של מכשיר של חבר, צ’אפחות “בטעות” וכולי וכולי- עד שהתעצבנתי באמת. “אתה יודע מה זה אונס?” אמרתי לאחד הילדים. “מה? מה אונס עכשיו? מה זה קשור?” הוא התכווץ בכסא וראיתי שבאופן מפתיע הוא נבהל באמת. “מה שאתה עושה עכשיו זה אונס” אמרתי לו- “אתה כופה עלי לשמוע מוסיקה שאני ממש לא רוצה לשמוע. בשביל זה יש אוזניות. מספיק”. להפתעתי זה עבד, הם השתתקו, כיבו את המכשירים. עם קצת מזל זה נכנס לאיזו פינה אפלה בראש, וקצת הפחיד אותם.

    הכל נראה כמו מעשה קונדס עד שמצמידים לזה את השם האמיתי של הדברים. נשמות טהורות ילדים בגיל הזה הם כבר מזמן לא, אז אין סיבה לחוס על נפשם הרכה- יש דברים שעובדים רק בזעזוע. מקווה שלא יקרה לך שוב, או לכל אחד ואחד מאיתנו באוטובוס או בחיים בכלל.
    נטע.

  21. תודה לכל מי שחיזק :)

    נועה, טוב לראות אותך כאן. האמת היא שכבר באוטובוס כשבאת קדימה תהיתי אם את מכירה את האתר, וחשבתי לעצמי שמאוד הגיוני שכן. ואני חושבת שזה באמת ככה, ללדעת שזה לא שאת לבד מול כל זה והבעיה היא אולי בך יש השפעה מאוד חזקה – וזה בדיוק מה שהאתר הזה עושה. אני בכלל לא בטוחה שאני הייתי קמה לדבר עם הנהג אם לא הייתי מכירה אותו.

  22. מטורף לחלוטין! גם אני סטודנטית באוניברסיטת ת”א. וגם אני נוסעת באוטובוסים של דן בערך 3 פעמים ביום. אני חושבת שצריכה להיות פנייה מאורגנת של האתר, עם עצומה, לדן ולאגד וגם למטרופולין, לגבי אלימות והטרדות מילוליות באוטובוסים. שהנוסעים האלה יורדו, וכספם לא יוחזר להם. גם אם הם בדרך לאילת. האם ניתן לארגן יוזמה כזו? אם כן, אשמח לרכז את העניין.
    אני שמחה מאוד שהיה לך כוח-מחזק בדמות מישהי שהחליטה כן להתקשר למשטרה.
    ועניין הנוסעות הרוגזות ממש לא מפתיע אותו, רק משגעת אותי ההתעלמות שלהן שאפשרה לכל זה לקרות. לשמחתי, בפעם האחרונה שהציקו לי באוטובוס [זה לא היה מיני, סתם גבר תמהוני ובחורה שאיני רוצה לחלוק לה סופלרטיבים אז לא אעיר דבר לגביה] נוסע אחר כן התערב בעניין ובעקביות, ואפילו הילדה בת העשר שישבה לידי לבדה אמרה [“האיש הזה לא בסדר. הוא ממש לא בסדר”.] זה מופרע וזה לא יכול להימשך ככה. אני תמיד מרותקת כשאני רואה את ילדי חטיבת הביניים עולים לאוטובוס, ומקשיבה בריתוק לשיחות שלהם. עכשיו יהיה לי משהו חדש לשים לב אליו. [ומשחק המכות מאחורי הגב זכור לי בחדות שלא תישכח מהחטיבה, אינדיד.]

  23. הילדים האלה לומדים באחד משני התיכונים שעל יהודה מכבי, ואני חייב לציין שמאוד לא מפתיעים אותי, סיפורייך על המעשים שלהם. אני נוסע על 25 קבוע, לעבודה, לבילויים וסתם לעיר – ובכל נסיעה בשעות הצהריים, החבורה קיימת שם, תופסת את הספסלים האחוריים. גם כשהם מעטים, הם עושים מספיק רעש בשביל להבריח את כל הסביבה. אני קבוע משתדל לשבת מקדימה, או לפחות לעבור קדימה כשהם מגיעים – כי ברור שזה יהיה לא נעים, במקרה הטוב.

    מה שמפתיע, ולטובה, זה התגובה שלך ושל שאר המתלוננות, והעובדה שהנהג באמת עצר. בפעמים בהן הייתי זקוק להתערבות נהג, עוד לא קרה לי שהגיב, אפילו לידיעה שהמשטרה בדרך ושהוא צריך לעצור. באמת, כל הכבוד!

  24. עצוב ומקומם.
    מעניין מה יש להורים של אותם נערים לומר על ההתנהגות הזאת.
    איפה הכבוד לזולת? החינוך לנימוס בסיסי?
    לא רואים דברים כאלה בארץ יותר.

  25. עצוב לי להגיד, אבל הילדים האלה הם ככל הנראה מה שנקרא “בני טובים”, שמגיעים מ”בית טוב” ובעתיד גם יתגייסו לקרבי (כמו כל בני הטובים מבית טוב, כידוע). ויום אחד אולי אחד מהם יפצע, או חלילה יהרג וכל החברים יספרו איך הם היו “מלח הארץ” ובחורים טובים והחבר הכי טוב יצחק בהתרפקות ובנוסטלגיה על תקופת התיכון, שהם היו בלתי נפרדים ועשו ביחד שטויות ומעשי קונדס – כמו להטריד ולתקוף נוסעות אוטובוס תמימות.

    1. ליז,
      אם כבר, הייתי אומרת:
      “בני טובים” = ילדי עשירים, רגילים שהכל מותר להם. הרי יש להם כסף, לא? מקסימום, עורך הדין של אבא (כמובן לא של אמא) יציל אותם.
      ובעוד כמה שנים הם ישתמטו משירות צבאי, או מקסימום אבא’לה (כמובן לא אמא’לה) יסדר להם תפקיד פקידותי חביב בקריה.

  26. אפשר להניח על הילדים האלה הרבה הנחות.
    אולי הם בני טובים שכבר מגיל 14 רצים כל יום בשביל להתקבל לקורס טייס. ויגידו עליהם שהם מלח הארץ, והם יהיו בטוחים שכל הבנות נופלות לרגליהם (אפילו אם הם אלה ששמים רגל).

    אולי הם מפונקים שהכסף של ההורים שלהם יכול לסדר הכל והם לא מפחדים לעשות שום דבר, לא למורים, לא לילדים האחרים ולא לאנשים זרים.

    ואולי הם מסכנים, את כל הכעס על המורים וההורים שמדכאים אותם הם מוציאים על חלשים מהם, כי ככה הם יודעים.

    ואולי הם מחקים את ההתנהגות של ההורים שלהם (אבות שלהם) שבעצמם חסרי כל כבוד לזולת וגם אליהם.

    ואולי הם מופרעים שההורים והמורים איבדו שליטה עליהם וכל הילדים בכיתה מפחדים בגללם בהפסקה.

    אנחנו לא יודעות, לא היינו שם, וזה גם לא מה שחשוב. האלימות הזאת נמצאת בכל הקבוצות ובכל הקופסאות וההגדרות. אפילו לא רק בתוך הקבוצה של זכרים. כל הבנות זוכרות איך בנות אחרות התנהגו אליהן בבית ספר…..

  27. לגבי ההבדל בינינו לבין בנות התיכון – פעם ישבתי בחלק האחורי של קו 18 בירושלים (זה תמיד בחלק האחורי, כמובן) וחבורת נערים שישבה מאחורי הציקה אחד לשני וגם זרקה הערות ל-3 נערות (שהם הכירו) שישבו מולי. באיזשהו שלב נוסף קטע של לתת מכה חזקה על החלון מאחורי הראש שלי, כנראה כדי שאבהל. אחרי פעמיים שבהן לא הגבתי הם הפסיקו, אבל המשיכו להקניט את הנערות.
    קצת לפני שירדתי (גלגל הצלה – ממה לעזאזל כבר פחדתי שהייתי צריכה להכין לי כזה?), הסתובבתי והסתכלתי לאחד הנערים בעיניים ושאלתי – כבר לא זוכרת מה בדיוק אבל בטון שקט ובוגר שמנסה להאיר את הסיטואציה באור שיגרום להם להרגיש כמה טפשיים הם נראים. הנערים הגיבו בהיתממות. הנערות שמולי אמרו לי – עזבי, אין לך מה לנסות אפילו. הם סתם ילדותיים ודבילים. חייכתי אל הנערות, שמחה שלפחות הן יודעות לשים את הדברים בפרופורציה ולא להרגיש רע עם עצמן. אולי באמת בעתיד הן כבר ייצרו סביבן מציאות אחרת.

  28. כל הכבוד לכן תמר ונועה !
    ההתנהגות של הנשים האלה מרגיזה, אין כל סיבה לספוג בשקט.

  29. גם אני בד”כ קוראת ולא מגיבה, אבל הסיפור הזה נגע בי.
    לבנות שפנו למשטרה – כל הכבוד. אני לא בטוחה שאני הייתי עושה את זה (מאותה סיבה שנימקה הכותבת) וזה תמיד טוב למצוא מישהו שיגבה אותך, כי הדחיפה הנוספת הזו עוזרת.
    מעניין שנהג האוטובוס ש”אסור לו להוריד את הנוסעים המפריעים” פתח את הדלת ושיחרר אותם לפני שהגיע הניידת.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *