הבנה והשלמה הם שני צעדים בדרך לריפוי ואני בדרך לשם

אזהרת טריגר

בין שלל הדיווחים על הטרדות רחוב שנשלחים אלינו, מדי פעם נשלחים אלינו דיווחים על אלימות מינית בהקשרה הרחב. אף על פי שאנחנו אתר המוקדש להטרדת רחוב בעיקרו, גם עדויות אמיצות על אונס ותקיפה מינית מצאו את דרכן לתיבת הדוא”ל שלנו. מתוך תחושת כבוד לכותבות והבנה כי מדובר בביטויים שונים שמקורם באותה האלימות, בחרנו להעלות אותם אצלנו, אחת לשבוע.
חשוב לנו להדגיש כי מקומות וירטואלים לעדויות על אונס ותקיפה מינית קיימים והיו קיימים הרבה לפני “הכצעקתה”: שוברות שתיקה, mybody ועדות. אם עברתם או עברתן תקיפה מינית, אונס, מעשה מגונה או משהו שאתן או אתם לא בטוחים ובטוחות לגביו, קווי הסיוע של המרכז לנפגעות תקיפה מינית פתוחים עבורכם ועבורכן, 24 שעות ביממה: 1202 לנשים, 1203 לגברים.

אני לא יודעת איפה בדיוק למקם את תחילתו של הסיפור שלי, כי בעצם הוא לא מתחיל רק כשפגשתי אותו. הוא התחיל עוד קודם לכן, כשהייתי צעירה מאוד וקרו כמה דברים מאוד, מאוד רעים למשפחה שלי. זה המשיך כשבגרתי וגיליתי שאנשים שחשובים לי הסתירו את פרצופם האמיתי, ושאני הייתי ילדה קטנה לאורך כל הדרך. ההתפכחות הזו עלתה לי בכמה חברות שנאלצתי להשאיר מאחוריי, ובמשפחה שלקח לה שנים להשתקם.

אותו פגשתי כשהייתי בת 16 (וכאן המקום להגיד שאני משנה את כל הפרטים שעלולים לגרום לזיהוי, כי אני מפחדת. כן, מפחדת. אם אתם מזהים משהו, אנא שמרו זאת לעצמכם). ההכרות ביננו התחילה באופן וירטואלי, דבר שמאוד קרץ לי באותם ימים, השד יודע למה. אחר כך נפגשנו, ומשם הכל התגלגל מהר מאוד. חצי שנה אחרי שהכרנו כבר גרנו ביחד. אני הייתי צעירה ותמימה, בלי שום נסיון כמעט, לא בתחום הרומנטי ולא בזה המיני, והקשר איתו נראה לי כל כך נכון בזמנו.

אני לא יודעת מתי זה היה כשהכל התחיל להשתנות. או אולי בעצם שום דבר לא השתנה ואני פשוט לא ראיתי. הקשר שלנו הדרדר, היינו רבים כמעט בכל יום, בצעקות שאין לי מושג איך יצאו מפי. היינו מתראים בתדירות כל כך נמוכה שהרגשתי כאילו אני גרה לבד. הוא האשים אותי בכל המריבות כולן, בזה שדרדרתי את הקשר שלנו למקום נמוך כל כך, בכך שפגעתי בו פעם אחר פעם; הוא איים לעזוב, אבל בלי לעשות שום דבר ממשי. הגיע הרגע שהתחלתי ברצינות לחשוב על פרידה. אבל פחדתי. אני לא כזו, אמרתי לעצמי. לא אני אוותר כל כך מהר ואפסיד קשר רק בגלל ריבים. נכון? נכון…?

אני חושבת שכולם סביבי ראו כמה רע לי, מלבדי. הגעתי למצב נפשי ירוד כל כך עד שאיימתי להתאבד, ואפילו – בפעם הראשונה בחיי – חשבתי ברצינות לעשות זאת. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי ורציתי רק שהכל יגמר, לא משנה באיזו דרך.
ואז חזרתי הביתה יום אחד וגיליתי אותו בוגד בי, וברגע אחד הכל נגמר. חזרתי הביתה, שבורה ומנופצת, וחיכיתי שהסבל יעבור ומכל האימה הזו תשאר רק צלקת. הלוואי. הוא לא הפסיק להציק לי. שיחות טלפון, סמסים, הוא אפילו גייס כמה חברות מאוד בוגדניות שלי שטרחו להקדיש לו דקה אחת יותר מדי כדי להאמין שהוא באמת רוצה לחזור אליי, ואז התקשרו אליי לומר לי כמה אני טועה, וכמה אני צריכה לתת לו הזדמנות שניה. בהדרגה, וככל שהתמדתי ברצוני לנתק איתו כל קשר, ההטרדות נעלמו.

חודשים לקח לי להתאושש מאותן שנתיים שחוויתי איתו. צבא לא עשיתי, כי הייתי מרוסקת מכדי להיות זמן רב כל כך מחוץ לבית. במקום זה הייתי יושבת בבית, עושה כלום, בוהה בקירות או בסרטים ישנים ומחכה שהכאב יעבור. מתישהו הוא עבר.
היום, שנים אחרי, אני נמצאת בקשר אמיתי לשם שינוי, עם בחור שבאמת אוהב אותי ומכבד אותי עד הסוף. אבל אם חשבתם שזה הכל, אז טעיתם.

בעקבות פרשת “המרכז לאמנות הפיתוי” עברתי סערת רגשות שלא חוויתי שנים. קראתי כל רשומה שמישהו פרסם בעניין, וכאב לי כל כך עד שחשבתי שאין עוד אנשים טובים בעולם. ויותר מכל, זעמתי. קראתי אינספור סיפורים של בחורות שהוטרדו מינית או נאנסו – הרבה מהם בבלוג הזה – וזעמתי בכל פעם מחדש. כל “אונס אפור” כזה הקפיץ לי את הפיוזים, ורציתי לקחת גרזן ולהוריד את ראשם של כל אלה שהעזו לזלזל בסבל או במעשה עצמו. ‘הרי ברור שזה אונס!’ חשבתי על כל אחד מאותם המקרים האלו.

ואז נחתה עליי ההבנה. התחלתי, כמו משום מקום, להזכר בדברים שהדחקתי מאותן שנתיים של קשר. נזכרתי איך כאב לי בכל פעם ששכבנו, ואיך פעם אחר פעם ביקשתי ממנו להפסיק, והוא היה אומר – ‘רק רגע, אני תיכף גומר’. ואני שתקתי, כי מה עוד יכולתי להגיד. נזכרתי בפעמים שבהן הייתי חולה, או עייפה, או סתם בלי חשק, והוא התעקש שנשכב, ואני ויתרתי. נזכרתי בפעמים שהיה נוגע בי כשישנתי, מציק עד שהייתי מתעוררת ומבקשת ממנו שיפסיק כי אני רוצה לישון – ואיך תמיד הייתי נכנעת בסוף, רק כדי שיעשה את שלו ואני אוכל סוף סוף לישון. נזכרתי בדברים שהוא אילץ אותי לנסות – ‘רק לנסות, נו, מה יקרה?’ – למרות הסלידה העמוקה שלי מהם. נזכרתי בדברים שאמר על חברות שלי – ‘זו כוסית’, ו’לזו יש תחת משגע’, ואיך לעזאזל הייתי עיוורת כל כך.

עם הזכרון באה ההבנה. במשך שנתיים נאנסתי, כמעט מדי לילה. הבנתי את שיטת הפעולה של הפסיכופת ההוא – להשפיל אותי עד עפר כדי שלא אוכל אפילו להתמרד, לגרום לי לחשוב שהכל באשמתי כדי שיהיה לו חופש פעולה.

אני לא יכולה להגיד שהתגברתי על זה לחלוטין, אני לא יודעת אם אי פעם אגיע למצב הזה. אני גם לא יכולה להגיד שאני לא מאשימה את עצמי, כי באיזה מקום אני עוד כועסת על התמימות שלי, על העוורון, על הרצון לאהבה שהתגבר על הכל, אפילו על האינסטינקטים הכי בסיסיים שלי.
אבל הבנה והשלמה הם שני צעדים בדרך לריפוי, ואני בדרך לשם.

נשלח על ידי אנונימית

התגובה של ל "

  1. אין לי הרבה להגיד אבל אני מרגישה שמגיעה לך תגובה. חיבוק.
    מזלך שהצלחת להתנתק מבן הזוג ההוא, שלא ידע לראות בך שותפה אלא כלי.
    אני חושבת שיש לך כוחות עצומים אם את יודעת להסתכל אחורה באומץ ולבחון את ההיסטוריה הפרטית שלך במשקפיים חדשים. שמחה שהאתר הזה מחזק א/נשים.

  2. אני עם שקד.
    טוב שעזבת את הקשר ההרסני הזה. את מאוד חזקה.
    שולחת חיבוק.

  3. אני משוכנעת שאני לא מכירה אותך, אישית, אבל שאני כן מכירה אותך, קצת, כי אני מכירה כמה נשים עם סיפורים דומים. יותר מדי נשים כאלה, למעשה.
    יש להן משהו במשותף: הידיעה שאת הגיהנום הן כבר צלחו. הן כבר יודעות איך הוא נראה, נשמע, מרגיש, אפילו מריח. הן היו במעמקי האפלה, והצליחו למצוא את דרכן החוצה. הן כמה מהנשים החזקות ביותר שאני מכירה.
    נסי לשנן את זה לעצמך: את הגרוע ביותר כבר עברת. מהמקום הנורא הזה יש רק לאן לעלות, להשתפר, דברים טובים ונפלאים לחוות וליהנות מהם. ליהנות מהמתנה המופלאה ביותר, שרובנו לא מעריכים מספיק: החיים עצמם.

    על אף התחושה הנוראית שהסיפור הזה העלה בי, אני שמחה עכשיו. אני מאושרת בשבילך. יצאת מזה, את במקום הרבה יותר טוב, עם בן זוג אמיתי שמתייחס אליך כפי שמגיע לך: טוב. אני מקווה שתמשיכי להחלים. אני מקווה שאת מחייכת. אני מקווה שאת שמחה. עברת את הגיהנום, ושרדת כדי לספר על זה. אני מצדיעה לך.

  4. גם לי היה קשר כזה. ולא בגיל 16 אלא בגיל 23-25בערך.. הכרנו באוטובוס בין עירוני. הוא היה אחד שלא מתקשר יותר מדי, ואהבתי את זה כי אני מאוד זקוקה לספייס. ובהתחלה הוא באמת נתן ספייס. בהתחלה הוא לא לחץ עלי להיפגש אף פעם וכשכבר הייתי מאוהבת תמיד הרגשתי שהוא לא בטוח בקשר ותמיד התאמצתי לרצות אותו. היה נפרד ממני המון, או כשהיה ישן אצלי לילות או שבתות איים לנסוע הביתה אם משהו לא מצא חן בעיניו ואני הייתי מתחננת שיישאר. והוא גם היה שוכב איתי גם כשלא מתחשק לי, ואפילו כשכאב. פעם, בבית מלון, אמרתי לו שכואב נורא והוא התעקש לא לקום. אחר כך הצטערתי שלא צעקתי, היינו מטר מהקבלה. כשסירבתי בפעם השנייה אמר שהוא שילם על החדר עם ציפייה מסוימת וכ’ו וכ’ו. או כשעבדתי תקופה במושב קטן שעה נסיעה מהעיר שלנו, שם היתה דירה לכל העובדות, התעקש באמצע הלילה שאבוא אליו. שילמתי 200 שקל למונית. הייתי לבושה בבגדים של עבודה חקלאית- היו לי שם רק בגדי עבודה ופיג’מות- והוא הסתכל עלי ואמר- מה זה הבגדים האלה? במקום לצעוק עליו ולנסוע להורים שלי, הסברתי לו ונשארתי..
    לילה אחר הייתי אצלו ובדרך חזרה איכשהו הסתבכתי בתיגרה עם כמה תיכוניסטיות. חזרתי אליו עם דמעות בעיניים, והוא ניחם אותי עד ששכבנו ואז אמר שאני שקרנית ואף אחד לא הרביץ לי, למרות שהיה לי אף עקום. אחיות שלי גם לא האמינו- הן היו בטוחות שזה הוא (לאלימות פיזית הוא הגיע רק פעם אחת והרבה אחרי אותו ערב, אבל הן הבינו את הקשר שאני לא הבנתי)
    וכך הסיפור המשיך במשך כמעט שנתיים. חשבתי שהוא מתוסבך, שיש לו קשיי קליטה, שיש הבדלי תרבות, אבל האמת שכמו הכותבת- הוא השתמש בי ככלי ואני הייתי נורא תמימה

  5. לקרא את הפוסט והתגובות (שחולקות גם הן סיפור) ולבכות.
    לבכות שיש דברים כאלו בעולם.

  6. קראתי את הפוסט הזה לראשונה לפני כמה חודשים, אני חושבת שזה היה באתר “עדות”, והוא מזעזע היום בקריאה חוזרת בדיוק כמו אז.

    אני חושבת שחשוב לעיתים לפרסם גם את סיפוריהן של נשים שאינם קשורים במישרין להטרדות רחוב, כמו שהאתר עושה לעיתים קרובות, בדיוק כדי שהקוראות והקוראים יוכלו להווכח בעצמם בקווי הדמיון ובמשותף הרב שיש בין כל ההטרדות על רקע מיני, בעיקר יסודות הכוחניות וההשפלה.

    זה היה אחד הפוסטים שדרבנו אותי לשלוח ל”הכצעקתה” דיווח על מקרה שחוויתי וקשור לתחום ה”פיק אפ” שעד לאחרונה כלל לא סיווגתי כהטרדה.

    כמו המגיבים לפני, אני מקווה ומאחלת לכותבת רק חוויות חיוביות ביחסים בין אישיים.

  7. אני יושבת בשיעור באוניברסיטה וקוראת את הפוסט הזה ומנסה להחניק את הדמעות.
    עברתי משהו מאוד מאוד מאוד דומה.
    לקח לי זמן לקלוט את העובדה שאני נאנסתי, לקח לי זמן בכלל לחשוב את זה ולכתוב את זה. בקול אני לא מעיזה להגיד.
    נתת לי אומץ לכתוב גם לכאן, גם לאתר הזה.

    שולחת לך חיבוק גדול.

  8. אין לי הרבה מה לחדש על התגובות הקודמות אבל יש בי צורך חזק להגיב. לחזק אותך. לכאוב איתך. את לא אשמה!! את באת ממקום טהור של אהבה והוא לקח את זה וניצל, ורמס בלי למצמץ.הוא ורק הוא האשם.
    יש בך כוח עצום להצליח לצמוח מהכאב ולבנות זוגיות טובה ובריאה. מקווה שתמיד תחווי רק רגשות של אהבה, התחשבות וכבוד- זה מה שמגיע לך. לכולנו.

  9. גם לי קרה מקרה דומה. ההתעללות לא הייתה רק בקשר עצמו, אני חושבת שההתעללות האמיתית הייתה אחרי שהוא החליט להיפרד ממני. אבל גם בקשר עצמו היו דברים כמו שאת מתארת בקשר שלך – הקשר התחיל באהבה גדולה, אפילו הערצה שלו כלפיי, הוא האדיר אותי ונתן לי להרגיש טוב עם עצמי. כמעט ולא היו סימנים מקדימים. אחרי בערך חצי שנה הוא התחיל לזלזל בי, לרדת עליי, להאשים אותי בדברים, לילה אחד הרגשתי כ”כ מושפלת שלא הצלחתי להירדם כל הלילה (אחרי שהוא קרא לי טיפשה, מטומטמת, צרח עליי ואיים שלא ילווה אותי לתחנה, כאילו מגיע לי עונש. הוא גר באיזור שדי מפחיד להסתובב בו) ואני חיכיתי עד 6 בבוקר כדי להזמין מונית וחזרתי הביתה בוכה אבל החלטתי להיפרד ממנו. זה לא החזיק מעמד יותר מיומיים – האהבה שלי הכריעה אותי.
    הוא למזלי שחרר אותי אחרי חצי שנה כזאת, וכל הזמן טען שיש לו בעיות עם עצמו, שיש לו התקפים, התפרצויות.
    את מה שהוא עשה לי אחרי הפרידה אי אפשר לתאר פה בכמה משפטים, אבל הגעתי למצב של כמעט איבוד שפיות, של חוסר חשק לחיות, של בכי כל לילה. הייתי מתקשרת אליו בוכה והוא היה מקלל אותי ומאיים שיזמין משטרה, הוא נתן לי לדבר עם החברה הנוכחית שלו כשהיא שם ומקלל אותי אח”כ וטורק לי בפרצוף, וכשהיא לא שם מדבר איתי ומגיב לי בצורה שפויה, פעם גם אמר שהוא מתגעגע אליי ושהיא סוג של תחליף.

    חייתי בקרע עצום עם עצמי, כי ניסיתי לתקן בנאדם חולה. נפגשתי עם פסיכולוגית שאבחנה אצלו הפרעת אישיות. אני באתי אליה שבורה, בלי כבוד עצמי בכלל, רוצה למות. היא עזרה לי להבין שאני צריכה להתרחק מאנשים שגורמים לי להרגיש ככה, ושאהבה לא צריכה להיות פוצעת כזאת, אהבה צריכה להיות טובה ולבנות אותי, ולא לרסק אותי.

    הרבה מאוד זמן פחדתי שייצור קשר. הוא יצר קשר אחרי שנה ואמר שהייתי הקשר הכי חזק שלו, שאהבה וחצי שני יש רק פעם בחיים והוא מקווה שאשתו תהיה אני.
    הדברים האלה כן נכנסו לי ללב אבל אחרי כל מה שעברתי בגללו, החיים שלי שעברו לפני.. כל השנתיים האחרונות… היה לי את הכח לעצור את זה ולהגיד לו שאני הולכת. ואני גאה בעצמי על זה. למרות שהיו סוג של רגשות והיה לו כח עליי – אני לא איפשרתי לו לשלוט בי הפעם. אני שלטתי במצב.

    אחרי כל הסיפור הארוך הזה (שהוא פיסה קטנה מהסיפור האמיתי), אני רוצה להגיד לך שזו לא אשמתך. היית תמימה ונאיבית כמוני, אני בכלל לא חשבתי שרוע כזה קיים במציאות, חשבתי שאהבה תנצח, שאנשים הם טובי לב ביסודם. כנראה שלא, ולמדתי בדרך הקשה. וגם את.
    אבל זה לא אשמתך שהבטבע שלך הוא להניח שאנשים טובים, כמוך, או חסרי רוע. פשוט מתנסים ונכווים לצערי…אבל אותי זה הפך לאדם יותר חזק, ומקווה שגם אותך.

    נשיקות וחיבוק,
    ספיר.

    1. שכחתי לציין שלאחרונה הכרתי בחור שהוא פשוט טוב בהגדרתו. שהוא נותן לי להרגיש את הריגוש הזה שאני כ”כ אוהבת וחשבתי שיכולתי להרגיש רק עם הבחור המתעלל, והבנתי שהפסיכולוגית צדקה, שיש גם אהבה טובה, ושאני לא חייבת לסבול כדי להיות מאושרת. והוא קצת מרפא את הפצעים, אבל הם עדיין מדממים, ואני מעריכה אותו על זה שהוא עובר את זה איתי ביחד, ונותן לשדים שלי לצאת.

      יש הרבה שדים.

      לכולנו מגיע קשר שבו מכבדים אותנו, ולא קשר שבו דורכים עלינו. אל תסכימו לזה. מגיע לנו יותר.

  10. היי , זו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בעדות הזו. אולי היא הייתה כתובה ב”עדות” או באתר אחר, וכבר אז היא עוררה בי רגש הזדהות עמוק מאוד. גם אני עברתי מקרה דומה להחריד.
    מאז שקרה לי המקרה אני מרגישה שנסגרתי. נסגרתי מול גברים, נסגרתי יצירתית , הגוף שלי כל כך לא רצה לחוות את החוויה ההיא שהוא פשוט סגר את עצמו עם חומר מאלחש דמיוני.
    עם הזמן, עברתי עם עצמי תהליכים של סליחה וקבלה של עצמי במקומות הנמוכים שהייתי בהם. והיום אני הרבה יותר חזקה, פתוחה יותר מינית, מצליחה להרגיש את החיים בצורה יותר גבוהה, מצליחה לבחור בדברים הטובים שיש לעולם להציע לי, ובעיקר מצליחה ללמוד מהכאב שמגיע עדיין. מבינה שהוא כאן כמו תמרור שמכוון לי את הדרך. מצליחה להודות עליו תוך כדי שהוא קורה.
    אני מאמינה שהנשמה שלי בחרה אז, להיות במקום מסויים ולחוות כאב מסויים, כי הכאב הזה בא ללמד אותי משהו -העבדות באה ללמד אותנו חופש. ההבנה שלנו יש נגיעה בכל מה שסביבינו, שאנחנו לומדות בחיים שלנו שיעורים וחלקם כואבים מאוד, הקלה מאוד על תהליך ההתמודדות שלי.

    אני מאמינה שנוכל לעבור מעבדות לחירות כשנבין שהכוח בידיים שלנו והבחירה שלנו בחופש היא יום יומית. נוכל להתבונן איך אנחנו נופלות לפעמים, וההתנייה הישנה שלנו מתגנבת שוב, נוכל לסלוח לעצמינו, כי הרי אנחנו מאשימות את עצמינו כל כך שלא היינו חזקות. אנחנו לא אשמות! ועם זאת זה בסדר להרגיש אשמה! נוכל להרגיש ולתת לרגש לעבור דרכינו. ואז לחזור ולבחור בחופש. באושר. בטוב. לבחור לחיות.
    אני מאחלת שיחרור ויציאה לחירות לכל בחורה שעברה תקיפה מינית או כאב מסוג כזה או אחר מהמין הגברי או מהחיים.
    המון אהבה
    עדי

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *