עשרים דקות, שלוש הטרדות

יום חמישי, ארבע לפנות בוקר, אחרי ערב עם חברים בפאב, אני לבושה בבגדי עבודה מחויטים. “את יכולה להלוות לי ששה שקלים?” אני שואלת את חברתי כשדרכינו מתפצלות ברחוב אלנבי. שכחתי את האשראי בבית וגיליתי שאין לי מזומן. לא היה לה.

אז החלטתי ללכת, מה כבר יכול לקרות בעשרים דקות הליכה מאלנבי לדיזנגוף? מספר צעדים לתוך רחוב אלנבי מתחיל ללכת לצדי גבר. “היי, איך קוראים לך”, הוא שואל. אני מתעלמת. הוא ממשיך לנסות. אחרי דקה אני עונה לו, “הי”. הוא מושיט לי את ידו, אני לא לוחצת, מבטו לא נראה יציב. “נעים מאד, אני אשמח ללכת לבד” אני עונה. הוא ממשיך לצעוד איתי. אני עוצרת ומבקשת ממנו בתקיפות שיעזוב אותי. השומר של הבר הסמוך לנו מביט בעניין ולא מתערב. הגבר מסתכל עליי, שואל מה הבעיה ומתקרב. אני חותכת וחוצה מיד את הכביש לצד השני של אלנבי, כמעט בלי להסתכל לצדדים.

יותר מדי שיכורים ברחובות עכשיו, אני מחליטה לוותר על בן יהודה על שלל הברים והשיכורים שלו ולצעוד דרך פינסקר השקט. אני שומעת שני גברים צועקים לי מכניסה לבניין. “היי חמודה, בואי בואי רגע” אני לא עונה, אפילו לא מסתכלת, נותנת לקריאות לחלוף מעליי. “איזה יפה את, בואי שנייה” הרחוב שקט, אף אדם או מכונית לא עוברים. “בואי רגע מה יש לך” אחד מהם ממשיך, אני שומעת את צעדיו מאחורי מתקרבים במהירות מתגברת. הוא ממש רץ אליי, לא להילחץ, לשמור על קור רוח. אני מבחינה בבקבוק זכוכית על הגדר לידי, אני תופסת אותו, מחליטה שאשבור אותו ואשתמש בו להגנה עצמית אם הוא יתפוס אותי. כשהוא ממש מתקרב אני שומעת חריקת בלמים עזה, אחריה נשמעת צעקה “כמעט נדרסתי בגללך יא שרמוטה!” ממשיכה ללכת, לא מסובבת את ראשי לאחור.

אני מגיעה לרחוב דיזנגוף שמרגיש לי בטוח, חולפת על פני שני גברים. אחד מהם לבוש חולצה ירוקה. אני שוב לבד לגמרי ברחוב, מלבד נקישות צעדים שהתחילו לפתע מאחורי. אני מסתובבת, זה הבחור עם החולצה הירוקה שלפני רגע הלך בכלל לכיוון השני, אני מחישה את צעדיי, והוא את צעדיו, אני כמעט רצה וגם הוא. אני מסתכלת מסביב, אין אף אדם, אף רכב. אני רצה לתוך הכניסה לבית שלי ומתפללת שהוא לא נכנס אחריי.
יכול להיות שהוא לא היה אלים, הוא לא נראה אלים, אולי סתם מצאתי חן בעיניו והוא החליט לנסות למצוא דרך להתחיל איתי, הוא הבהיל אותי כהוגן.
לילה אחד, בחורה לבד, עשרים דקות, שלוש הטרדות.

נ.ב- נכחתי בהפגנה שהתפרצה לכנס של המרכז לאמנות הפיתוי. דיברתי עם כמה מהתלמידים, בשקט ובהגיון. אמרתי להם שהרחוב הוא שטח הפקר, שנשים עוברות בו טרור על בסיס כמעט יומיומי. שגם אם הם רואים את אהבת חייהם הפוטנציאלית ברחוב שיעזבו אותה. שיתחילו עם בחורות בבר, בספריה, במועדון, אבל לא ברחוב.

נשלח על ידי אסנת סקובלינסקי

התגובה של ל "

  1. אוף :(. למה אנחנו לא יכולות ללכת בבטחון, אלא עם הפחד המוּבנה הזה. לא הוגן.

  2. בהרבה תגובות באתר כתבו: “כשקראתי הרגשתי כאילו אני כתבתי את הפוסט הזה וראיתי בסוף שלו את החתימה שלי”. אני לא רוצה לחזור על דברים של אחרות, אבל זה בדיוק מה שאני מרגישה. במיוחד מה שאמרת על זה שהרחוב הוא מקום שעוברים בו טרור.
    גם ההרגשה המפחידה הזאת שמי יודע מתי הם יפסיקו אם ה”מחמאות” הפוגעניות ויתחילו להיות אלימים באמת – זה לא שהמילים מפחידות – זה שאין דרך לדעת מה הם עוד מסוגלים לעשות.
    אחד הדברים שהכי מפחידים אותי בעולם זה שמישהו פתאום, ללא מילים, מתחיל ללכת אחרי.
    אם מישהו מתחיל איתי ברחוב זה באמת יותר מפחיד מבמקומות אחרים, אבל הרבה יותר מפחיד אם זה קורה ב4 בבוקר. אולי יש אנשים שלא מבינים שברחוב זה יותר מפחיד, אבל אני מצפה ממי שיש לו קצת שכל שיבין שב4 בבוקר זה יותר מפחיד משעה אחרת, ואם הוא בן אדם שלא מבין את זה אז כנראה שבאמת יש סיבה לפחד ממנו….

  3. אוי, מוכר כל כך.
    מצטערת שעברת את זה.
    באמת.
    ולגבי השורה התחתונה שלך, לא יכולתי להסכים יותר: בעקבות פוסט דומה שלי שעלה פה לפני שבוע, גברים ניסו לשאול אותי מה היה לא בסדר בפניה של הבחור אלי (בשלוש בבוקר באמצע רחוב שומם, אבל “רק” אמר שאני יפה). בהתחלה ניסיתי להסביר שבשלוש בבוקר ברחוב שומם, שום פניה לא לגיטימית. אחר כך עברתי לכך שבכלל, שלוש בבוקר זו שעה מפחידה, גם ברחוב לא שומם. בסופו של דבר הגעתי לגופו של עניין, לקביעה שהם פשוט לא הצליחו להתמודד איתה: אם אתה פונה אלי ברחוב ואתה לא מכיר אותי או במצוקה כלשהיא (הלכת לאיבוד, רוצה לדעת מה השעה, איך מגיעים לאלנבי, משהו לגיטימי כזה), אתה לא בסדר. הרחוב הוא לא מרחב לגיטימי להתחיל עם בחורה. אולי בעולם האידיאלי, שבו לא זה לא ואני יוצאת מהבית בלי תרסיס פלפל, גברים יוכלו להתחיל עם נשים ברחוב. אולי גם ב-3 בבוקר. אולי גם ברחוב שומם. אולי גם יהיה שלום במזרח התיכון. אבל עד שזה יקרה, אין שאלה של *איך* להתחיל עם אישה ברחוב – הרחוב הוא דרך להגיע ממקום א’ למקום ב’, לא סיטואציה חברתית. תנו לנו להגיע ליעדנו בשקט.

    1. היו אנשים שהתחילו איתי ברחוב בצורה שאני אישית החשבתי ללגיטימית (אני יודעת שזה לא אותו דבר אצל כל בן אדם), אבל הם לא עשו את זה בצורה של לזרוק מחמאות בצורה מאיימת כזאת.
      קשה לי להאמין שמישהו שזורק מחמאה באמת מצפה שזה יפתח שיחה שתוביל למשהו. באמת שקשה לי להאמין שזאת המטרה שלהם.
      היו אנשים שניגשו אלי בנימוס ושאלו אם אני מעוניינת, אם אפשר לשבת לקפה או להחליף טלפונים, זה קרה, והיו לי בני/בנות זוג וחברים מקשרים שהתחילו ברחוב. אבל אין שום דבר דומה במקרים האלה לסיפורים שנכתבים פה באתר!
      למרות זאת אני מסכימה עם השורה האחרונה של הפוסט. אני חושבת שעדיף לאנשים “להתחיל” עם אנשים אחרים לא ברחוב.
      גם כל מיני אנשים שמנסים למכור לך דברים, או סקרים, או דברים בסגנון קצת מטרידים כשהם פונים אליך ברחוב.

  4. המקרה הראשון שאת מתארת הוא בעיני דוגמא מצוינת לגבול בין התחלה להטרדה, ומענה לכל אלו שאומרים “הוא בסך הכל התחיל איתך”.
    נניח, לצורך העניין, שהוא באמת רק רצה להתחיל איתך. ונניח, רק לצורך העניין, שזה רעיון לא מופרך להתחיל עם בחורה שהולכת לבד ברחוב ריק בארבע בבוקר, ושאפילו יש איזה סיכוי קלוש שהיא לא תיבהל. ונניח אפילו, איכשהו, שכשאדם מתעלם ממך במופגן זה מעשה סביר להושיט לו יד ולנסות ליצור מגע פיזי, ושאולי הוא לא הבין את הרמז. אחרי כל ההנחות (הבעייתיות) האלו, נוכל לומר שהוא “בסך הכל” ניסה להתחיל איתך, בדרך הלא נכונה, בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
    אבל – ברגע שאמרת לו שאת מעדיפה ללכת לבד, אסור לו בשום פנים ואופן להטפל אלייך. מבחינתי, גם אם כבר קודם זה היה נראה כמו הטרדה ולא כמו התחלה, זו הנקודה שבה כבר אין שום סימן שאלה. לפני כמה חודשים מישהי כתבה כאן על שני גברים ששאלו אותה אם לא קר לה, כביכול סתם שאלה חטטנית, ואז המשיכו ללכת אחריה ולהציק לה שוב ושוב. ברור שלא באמת עניין אותם אם קר לה. לפני שבוע הלכתי בקמפוס שאני לומדת בו (ושתמיד החשבתי כמקום בטוח) ומישהו שרק מאחוריי. מה לא אמרתי לעצמי – שזה בטח לא קשור אליי בכלל, שאולי הוא ראה חבר שלו, שאולי הוא נהנה לשרוק לעצמו שריקה מונוטונית ללא מנגינה. אבל אחרי כמה דקות רצופות של הליכה, שבמהלכן השריקה המשיכה ללכת מאחוריי ולשמור על מרחק קבוע, הבנתי שאני לא מוצאת דרך לתרץ את זה. לא הפעם. והבנתי גם שנמאס לי לתרץ בשביל המטרידים את ההתנהגות של עצמם. כמו שאני יכולה להגיד לעצמי שאולי הם התכוונו רק להתחיל, והם פשוט לא יודעים איך, והם בטח סתם יצורים גלמודים ומסכנים שמחפשים אהבה בדרכים הלא נכונות, ככה גם הם יכולים פעם אחת לחשוב לעצמם – אולי זה מפחיד בשביל בחורה שגבר זר, גבוה ממנה בראש, ניגש אליה ברחוב חשוך באמצע הלילה ועומד קרוב מדי כשהוא מדבר? אולי זה מאיים עבור בחורה שהולכת לבד ברגל בלילה כשמכונית נוסעת מאחוריה, והנהג זורק הערות על המראה או הלבוש שלה?
    נכון, לפעמים זה נחמד לשמוע שאני יפה, לבושה יפה או נחשקת. ועדיין, אני מוכנה לוותר בקלות על ההנאה הזו, ולהרגיש קצת פחות בטוחה לגבי צבע השמלה שבחרתי, כדי להרגיש קצת יותר בטוחה. חוץ מזה שאני אישית עדיין לא פגשתי את הבחורה שהכירה בן זוג/ יזיז/ סטוץ/ ידיד נפש ברחוב חשוך.

    1. זה כל כך נכון! גם אני מוצאת את עצמי מתרצת את ההתנהגויות האלה כל הזמן – ולמה, למה אני עושה את זה בשבילם?
      אם מישהו מתנהג מגעיל בתחום אחר של החיים אנחנו לא מתחילים לתרץ אותו אלא כועסים עליו.

      וחשוב לי להגיד את דעתי בנושא:
      אין תחום אפור של התחלות! אין קו דק בין התחלה להטרדה! כשאני חושבת על בחורים שהתחילו איתי הם לא דומים בכלל לפוסטים באתר.
      פורסמו כאן שני פוסטים על אנשים שהתחילו לדבר בנימוס ואחר כך הטרידו, אבל הם ממש לא נשמעו כמו אנשים ש”חצו קו” בטעות, אלא כמו אנשים שהטעו במכוון ויש הבדל ענק!

      מישהו כאן הסביר את זה שיש כאלה שלא “מודעים” שהם תוקפים, אבל זה לא משנה – הם עדיין תוקפים ולא “מתחילים”. וכדאי שהחברה הישראלית תתחיל להבין שחיזור ואלימות הם שני דברים שונים!

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *