לא היה לאן לברוח

הייתי חיילת בת 19, ולא מאלו שמשנות את המדים כדי להיראות יפות וחטובות. אני, להיפך, ביקשתי מכנסיים גדולים בשתי מידות על מנת שיהיו רחבים ונוחים.. עשיתי הכל כדי להיבלע ולא להתבלט בקהל. לא עניין אותי איפור או תסרוקות. חשבתי שהמראה הטומבוי יגן עליי מפני סוטים. אז זהו, שלא.
הרכבת הייתה מלאה עד אפס מקום ומצאתי את עצמי עומדת באזור שליד הדלתות. אנשים נדחסו ונדחסו ולא נתתי על כך את הדעת עד שקלטתי פתאום את מבט הזימה הדוחה בעיניו של בחור צעיר שעמד צמוד אליי וניסה להיצמד אליי עוד יותר. ניסיתי להירתע אחורה ומרוב אנשים לא היה כל כך לאן לזוז. כשחשבתי שהמצב לא יכול להיות יותר מעיק פתאום הרגשתי הבל פה בתוך האוזן שלי. הבן אדם חשב שיהיה מאוד נחמד מצידו ללחוש לי כל מיני גסויות על מה הוא היה עושה לי ואיך (והייתה נימה של אלימות בדבריו) – בזמן שהראש שלי היה מופנה לרגע לצד. בהלם נדחקתי כמה שיכלתי אחורה, שזה אומר רק טיפה כי, שוב, לא היה לאן לברוח – ונתתי לו מבט נגעל, כעוס ולא מאמין. קיוויתי שהבן אדם יתפוס עצמו ויחוש מעט בושה, מספיק כדי להניח לי. ואם לא בושה על העוול שהוא עשה, אז לפחות שיבחין שאיני מעוניינת בשום יחס ממנו. המדהים שבדבר? הוא המשיך ונראה כי הסדיסט רק מעודד מהפחד ואי הנעימות שהוא עורר בי. וכמובן שהוא לחש אז אנשים מסביב לא ממש שמו לב. ברגע שמעט התפנה ברחתי משם.

נשלח על ידי אילה

התגובה של ל "

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *