גבירותיי ורבותיי המושבעים, אני אשמה!

גבירותיי ורבותיי המושבעים, אני אשמה!
אני מתחילה בכך מכיוון של הייתי רוצה חס וחלילה לעורר איזשהו אנטגוניזם בנפשותיכם העדינות, אז בואו נפתח בכך שאני אשמה, ואז פתאום כולם פותחים אוזניים.
אני אשמה, כי הייתי בת 18 ולמדתי בבית ספר שנמצא מחוץ לעיר ואליו הייתי צריכה לקחת מדי יום ביומו אוטובוסים הלוך חזור מכיוון שבית הספר הצהיר באופן רשמי שהוא לא מוכן לספק הסעות לילדי באר שבע על אף מספרנו ההולך וגדל, בהצלחה בית ספר יקר, ביום שתחטוף תביעה על הדברים שקורים לילדות בנות 13 שמחכות בתחנה שכוחת אל לבדן בלי איש שיישמע את קולן ברדיוס קילומטרים, אני אז אשב בחבר המושבעים.
אני אשמה, כי הייתה לי בגרות אחר הצהריים והייתי חייבת להגיע אליה.
אני אשמה, כי לבשתי חולצת טריקו גדולה וורודה ופיזרתי את השיער, אז גם מרחוק היה אפשר לנחש שאני בחורה.
אני אשמה, כי לא היה מקום באוטובוס ולא רציתי לעמוד במשך 20 דקות.
אני אשמה, כי חינכו אותי להאמין שחיילים הם תמיד טובים, אז כשהם סימנו לי מהשורה האחרונה שיש עוד מקום פנוי אחד, חייכתי בהקלה ושמחתי להתיישב ולהניח את המילון השמן מידיי.
אני אשמה, כי כשהם התחילו להיצמד אליי אפילו שהיה עוד מקום פנוי לא העפתי להם כאפה אלא רק ביקשתי בנימוס שיזוזו.
כן כן מושבעים יקרים, אני אשמה!
אז תשו כוחותיי מלנסות להיות פואטית ואני פשוט אפשט לכן/ם את המשך הסיפור, הנה אני, כולה 150 סנטימטר של שמנמנות, בין בערך 8 חיילים גדולים עם M16, יודעת שסביר מאוד שהם יורדים איתי בתחנה כי מול הבית ספר יש בסיס, ומרוב לחץ כבר רועד לי שמה הטחול, ותבינו, שאני לא בחורה ששותקת, בכל מצב אחר כבר הייתי צועקת, בועטת, מקללת אותם ואת כל מי שאחראי להימצאותם במרחב, אבל ידעתי, שאם הם יורדים עכשיו בתחנה שלי, וראיתי שאין עוד ילדים מהבית ספר על האוטובוס, וזה רק אני והם, אז האב, הבן, רוח הקדוש וצ’אק נוריס בכבודו ובעצמו לא יוכלו לעזור לי!
אז מה עושים? מבליגים. פאק איך שהמילה הזאת מעלה לי את הדם לראש!!
אבל אני חזקה נכון? מי הם האפסים האלה שיאיימו עליי? שיפריעו לשלווה ולריכוז שלי לפני מבחן? הם כלום! כלום אני אומרת לעצמי, מתרכזת במוזיקה באוזניות.
ומה אני קולטת? החייל לימיני חושב שזה פשוט קורע לבהות בי כאילו העיניים שלו מנסות לקדוח לי חורים בצד הראש ואז להזיז את הראש כל פעם שאני מסתובבת.
אבל מה, אמא שלי חינכה ילדה טובה, אז אני מסתובבת ואומרת (כי אני ילדה טובה אתם יודעים..): “אדוני בבקשה תפסיק לבהות בי ככה זה לא נעים”.
נחשו מה? אמא של החייל לא גידלה ילד טוב! מה הוא אומר המניאק?! “על מה את מדברת בכלל?! מי מסתכל עלייך?!” אמ-אמ-אמאשך!! זה מי מסתכל עליי יא בן זונה!!! אבל, כמו המרשמלו הקטן שאני, פחדתי, ולא אמרתי את מה שרציתי, חזרתי לבהות במסך הטלפון, אולי הגאולה תחליט להתקשר דווקא עכשיו כשאני כל כך צריכה אותה…
ושוב, הוא בוהה, הפעם, אני לא נשארת חייבת, בוהה בפרצוף המחוטט והכעור שלו עד שיעלה עשן, הוא קולט אותי, אני מדמיינת מה עובר לו בראש: “היא חושבת שהיא משו אה? בלונדה מטומטמת!” מסתובב אליי ואומר: “מה את עושה?! תזיזי ת’עיניים שלך!” מחייכת ועונה לו: “לא כל כך נעים אה חייל גיבור??” חברים שלו צוחקים עליו. פגעתי בול.
מגיעה התחנה שלי, הבןזונה יושב באמצע המושב האחורי ומרים שתי רגליים על שני הכיסאות מקדימה, חבל שלא אמרתי לו שכל הכבוד שהוא כבר יודע מה לעשות לקראת הבדיקה הגניקולוגית החצי שנתית שלו.
“אני רוצה לצאת, אתה מוכן להזיז את הרגליים שלך?” פתאום לא מבין עברית המניאק, אין בעיה, לא רוצה לא צריך, מה שלא הולך בכוח, הולך באלימות! קמה ומחזיקה את המילון השמן שלי מקדימה, דוחפת את הרגל העבה שלו עם כל הכוח ועוברת עם הגב זקוף, סחבק חושב שאני משחקת, מתקדם על המושב ומצמיד את הברך שלו לתחת שלי, אמא שלי קוראת לבחורים כאלה גנבים, הם גונבים נגיעות אסורות, לוקחים בכוח משהו שלא שייך להם.
אני מתעוורת מזעם, רואה אדום , מרגישה את הפנים שלי נהיות אדומות סגולות לגמרי, מסתובבת אליהם, הם צוחקים.
תמיד שנאתי את העובדה שכשבחור בגובה 1.90 ששוקל 100 קילו מאדים מרוב כעס כולם משתתקים ופוחדים, כשבלונדינית בגובה 1.50 עושה אותו דבר, צוחקים עלייה כאילו הייתה גור חתולים שהסתבך בפקעת חוטי המשחק שלו.
עומדת על המדרגה הראשונה, מוכנה לבלוע את העלבון ולהמשיך הלאה, לא מתאפקת. מסתובבת ומסמנת אצבע משולשת, מוציאה לשון ועושה קולות מוזרים, אישה מבוגרת אומרת לי “תתביישי!” תתביישי תגידי לבהמות האלה!
הולכת בצעדים קטנים נמרצים לבחינה. יושבת לשולחן ומתחילה לשרבט שטויות.
טיפה קטנה התגנבה לה מקצה העין, מכתימה לי את טופס הבחינה.

נשלח על ידי אלומה