על מה הרעש?

אם המציאות היא כי המרחב הציבורי שנשים מסתובבות בו שונה לגמרי מהמרחב שגברים מסתובבים בו, אז איננו חיות בחברה חופשית ופלורליסטית כפי שרבים היו רוצים להאמין. אם אנחנו נמנעות ממסלולים מסוימים בשעות מסוימות, ומתאימות את הלבוש אליהם, משהו לא בסדר. אנחנו הולכות ברחוב עם אוזניות לאו דווקא כדי להאזין למוזיקה, כמו כדי לנסות ולהתעלם מהערות חודרניות – המגיעות בכל זאת. אנחנו נדרשות להתעלם ממבטים, הערות, והלגיטימיות החברתית התמוהה לפרוץ לחיינו הפרטיים ללא כל הזמנה. ואף לא אחת מ”פעולות המנע” הללו באמת עוזרת.

העמדת הפנים שההערות והמבטים, ההתחמקויות והחשדות, והפחד להתנהג ולהתלבש באופן הטבעי לנו הם “טבעיים” ולא פוגעים בנו אינה טובה יותר מאשר רשימת פעולות המנע אשר הוצגה לעיל. יתרה מכך: אם נעיצת מבטים, הערות ושריקות היא “משהו שבסך הכל ניתן לצפות לו”, אז גם שליחת ידיים תהיה לנורמה. אם שליחת ידיים תהיה לגיטימית, אז גם אלימות חמורה יותר כנגד נשים תהיה לשגרה. ולרבות מאיתנו, זו אכן שגרה. באופן מפתיע, נשים, נערות וילדות (שהן גם אמהות, אחיות, נכדות ובנות בעצמן) יוצאות לרחוב כדי להגיע מנקודה א’ לנקודה ב’, ולא כדי להפוך למטרות נעות להשפלה. “התרגלנו” לספוג את הכל, לשתוק, ולא להגיב. אנחנו סופגות זאת מכל הגברים, ללא הבדל גזע, דת או גיל: מגברים שהיו יכולים להיות האבות והסבים שלנו, ומבחורים וגברים שהיו יכולים להיות הבנים או האחים שלנו.

אנחנו לא מגיבות כי לא מלמדים את רובנו להגיב: הפתרון המוצע לנו פעמים רבות הוא “אז אל תסתובבי שם”, “אל תלכי לבד בחושך”, “אל תצרי קשר עין ואל תגיבי בשום צורה, זה מזמין דברים”. אפשר להגיד על “פתרונות” אלו הרבה דברים, אבל דבר אחד שאי אפשר להגיד עליהם הוא שהם עובדים. הם גורמים לנו להראות מפוחדות, ומלבד שלילת זכותנו להסתובב ברחוב באופן חופשי, זהו גם עניין פרקטי: בשביל לעבוד, ללמוד ולחיות רובנו נדרשות ללכת לפעמים לבד בחושך, ורחמנא לצלן, גם כשאנחנו סתם רוצות לבלות ולהרגיש כמו בני אדם. כדי לחדד את הנקודה: אם כל אחת בישראל היתה מקשיבה לפתרונות הללו, החברה הישראלית היתה משתתקת, ונשים היו נשארות באופן כמעט תמידי בבית – שלא תמיד בטוח יותר מהרחוב. יותר משהטרדות מיניות מלמדות נשים לשתוק, הן מלמדות את הגברים שהדבר מקובל, ושאף אחד לא יחשוב שהם אחראיים על מעשיהם במקרים אלו.

בישראל קיים החוק המתקדם בעולם כנגד הטרדה מינית, המכסה חלק נרחב מהטרדות הרחוב תחת סעיף 3(א)(5): ביזוי או השפלה של אדם ביחס למינו או מיניותו – לרבות נטייתו המינית. בנוסף לאתרי Hollaback, אתר זה שואב רבות גם מרוח החוק, ומקווה להשפיע על מציאות בה נשים, חילוניות, דתיות, חרדיות ומסורתיות, ספרדיות ואשכנזיות, אמהות לילדים, בנות להורים, סבות לנכדים, אחיות לאחים ונכדות לסבים יהיו יכולות למחות על הטרדות רחוב לחיות בלעדיהן, משום שהן נשים בחברה חופשית. האינטרנט, עבורנו, הוא מרחב ציבורי וירטואלי, אשר באמצעותו אנחנו מקוות להשפיע על המרחב הציבורי הלא-וירטואלי. בינתיים, נשים (כולל נשים טרנסג’נדריות, כמובן) וטרנסג’נדרים מוזמנים ומוזמנות לשלוח דיווחים, לצעוק, ולפעול יחד עם אתרי ה-Hollaback ברחבי העולם – מארצות הברית, דרך הונג קונג, מצרים, טורנטו, אוסטרליה ואחרים – ליצירת שוויון מגדרי במרחב הציבורי.

עם כל דיווח, כל צעקה, אנחנו מתקרבות לשים קץ להטרדות הרחוב, כאן ובכל מקום. יש לנו טכנולוגיה, ויש לנו רעיון שעובד במקומות רבים בעולם. בואו ונשתמש בהם ליצירת שוויון.