אם אתה לא יכול להבין – פשוט תאמין לי

אני דורית, סטודנטית למשפטים באוניברסיטה העברית, נשואה לגלעד, חיים בירושלים ומתים לעוף מכאן. מהיום שהגעתי לאתר הזה אני רוצה לשים קישור אליו בפייסבוק, ואם כבר להעביר את המסר “אין במה להתבייש” מן הראוי שהקישור יהיה לסיפור האישי שלי.
אני מוכנה להסביר את מה שצריך להיות מובן מאליו, אני מוכנה לספר ולהיחשף, אבל אני לא מוכנה להתבייש כי אין לי במה להתבייש. לא אכפת לי “מה יגידו”, התברכתי במציאות שמאפשרת זאת, יש לצידי איש מדהים שאין לי מה להסתיר ממנו ושאר העולם יכול לקפוץ לי. באשר לעתיד, כבר מזמן אין לי שאיפות להגיע רחוק מספיק כדי שאחשוש מחשיפה וביקורת.
אם גבר אחד ויחיד יבין את מה שניסיתי להסביר כאן – זו כנראה תהיה תרומתי האחת, הצנועה, לעולם. אם לא – אולי לפחות לא אצטרך שוב להסביר למה אני לא מחייכת בבוקר.


בכל פעם שאני יוצאת מהבית אין גבול לטינופת שיוצאת מהפה שלהם: התחת שלי, הציצים שלי, הכוס שלי הם הפקר, כל אפס מאופס מרשה לעצמו להביע את דעתו עליהם ולשתף אותי במה שישמח לעשות בהם. בי. חלק מהאפסים מעדיפים מגע על פני הסבר מילולי כשיש להם הזדמנות. אז למדתי להיאטם ולהתקדם, כאילו לא שומעת, כאילו לא רואה, ממשיכה ללכת, תמיד הולכת מהר, הבעה אטומה, כאילו בדרך להציל חיים או בדרך חזרה מלוויה, לחיות עם זה כחלק דוחה אך בלתי נמנע מהחיים, לא לתת לזה להגיע אלי. פעם אחת משהו דווקא הגיע, זעזע, ערער אותי לגמרי.

הדרך מהבית לתחנת האוטובוס החלה באופן שגרתי באותו בוקר: מכונית מאיטה, חלון נפתח, צועק לי משהו עם “כוס”. קטן עלי, אני אפילו לא מסובבת את הראש, שומעת-לא-שומעת, לא מסיטה מבט מהדרך שלפני, ממשיכה ללכת כאילו כלום, נאטמת ומתקדמת.
מתקרבת לצומת, אני מנסה לראות איזה רמזור “עדיף” לי כדי לא להתעכב לפני מעבר החצייה, הפעם פספסתי. עד שמתחלף הרמזור איזה יצור על דו-גלגלי משתף אותי בתכניות שלו לגבי. אני לא שומעת, לא מפנה מבט.
פעם היה שוטר ממש לידי, אז הרשתי לעצמי לעשות לטינופת התורן תנועה מגונה ולאחל לו שייתפס לו הזין במטחנת בשר. הוא היה בשוק, אני הייתי מאושרת. תחושת הניצחון התחלפה ביאוש, תסכול וזעם כשנתתי דעתי למובן מאליו: השוטר שמע מה שנאמר לי ולא הגיב בעצמו, השפלת נשים ברחוב לא נראית לו כמשהו שמתפקידו להפסיק. בכל אופן, הבוקר אין שוטר, אז אני לא פותחת את הג’ורה המפורסמת שלי, כולי 40 ק”ג על מטר וחצי כל אפס מאופס יכול למעוך אותי כמו ג’וק.
הגעתי לתחנת האוטובוס. שלושה נערים, בני 16-17.
אני עומדת מחוץ לתחנה, בוהה לכיוון השני.
הם מדברים אחד עם השני. עלי. על התחת שלי, ליתר דיוק. שומעת-לא-שומעת, נאטמת, לא מפנה מבט. זה קצת יותר מעיק ככה, קצת יותר קשה מלהתעלם ולברוח, אבל תזמנתי את עצמי טוב היום וגג עוד 2 דקות האוטובוס שלי יגיע.
האוטובוס מגיע, לא אחד הנהגים שאני מכירה. חבל.
זה אולי ישמע טיפשי כמה אני שמחה לראות פרצוף מוכר של נהג אוטובוס, לחייך ולהגיד בוקר טוב, לצאת רגע מהבועה ולזכות למבט אחד לא מפשיט, חיוך אחד חביב נטול כוונות זדון; או שזה רק מראה עד כמה אני בודדה, מפוחדת ומותשת בדרך האינסופית מהבית לאוניברסיטה.
אין לי הרבה דברים טובים להגיד על השכונה שאנחנו חיים בה, אבל סטודנטית בירושלים לא יכולה להמעיט בערכו של קו אוטובוס לאוניברסיטה שמעטים הנוסעים בו – פחות מתחככים…
ובכלל, אני מעדיפה אוטובוסים.
מוניות זה מפחיד. נורא נורא מפחיד.
לפעמים אין לי ברירה אלא לקחת מונית, יושבת מאחורה, מחבקת את התיק שלי, מפנה מבט קפוא לחלון. רוב הנהגים אפילו לא מנסים לדבר איתי, אלה שמנסים בד”כ מוותרים כשהם שומעים את הטון הקפוא שמתלווה למבט.
באוטובוס אני שמה אוזניות, בוהה בחלון, מתנתקת שוב. הפעם מתמזל מזלי (או כך חשבתי…) האוטובוס די ריק היום ומתרוקן עוד בכל תחנה, אף אחד לא מתיישב לידי.
מגיעים למנהרה, המאבטח נכנס לעשות סריקה ויורד מהדלת האחורית, האוטובוס ממשיך לתוך המנהרה, אני מורידה משקפי שמש ואוזניות ומגלה להפתעתי שאני הנוסעת האחרונה.
קמה, מתקדמת לכיוון הדלת הקרובה, הדלת הקדמית.
האוטובוס עוצר.
מחכה שהדלת תיפתח.
לא נפתחת.
מסובבת את הראש אל הנהג —-
“רציתי להגיד לך שזה לא בסדר”, הוא אומר בחיוך מאוזן לאוזן “כל הדרך לא הצלחתי להתרכז כי הסתכלתי עלייך במראה, כמה את יפה, והמחשוף שלך…”.
שיט. זה עוד לא קרה לי. מה עכשיו?
לא יכולה להמשיך ללכת כמו בדרך לתחנה, לא יכולה לאטום את עצמי כמו בתחנה כי הוא מדבר אלי, אני חייבת לענות לו, מהר לחשוב מה להגיד שיגרום לו לפתוח את הדלת….
הוא ממשיך “מה את לומדת?”
“משפטים, ויש לי שיעור עכשיו אז אם תוכל לפתוח את הדלת בבקשה”
שני מאבטחים ממש מולי, מעבר לדלת, אני יודעת שלא יכול לקרות לי כלום, אחד המאבטחים ממש מסתכל לכיוון שלי, מספיק סימן קטן והוא יבין שאני צריכה עזרה…
קצת מוגזם לסמן למאבטח… הוא רק מדבר…
אז מה כן? להיות נחמדה? אח”כ קוראים לזה “אי-הבנה”, חייבת לדרוש בתוקף שיפתח את הדלת – אבל לא “לעשות עניין”… איך?
“אה, אז לא כדאי להתעסק איתך” הוא צוחק.
מה אתה צוחק, טינופת?
“אני נורא ממהרת לשיעור, תפתח את הדלת בבקשה”
“רגע, תגידי…”
המאבטח עושה צעד נוסף לכיוון האוטובוס והנהג ממהר לפתוח את הדלת, אני יוצאת כמעט בריצה, חולפת מהר על פני המאבטח, לא מסוגלת אפילו להסתכל לו בעיניים, אח”כ זה יציק לי, לא אמרתי לו תודה ואני אפילו לא זוכרת איך הוא נראה.
ממהרת במדרגות,
בקושי נושמת,
ממה אני בורחת? לא יודעת.
מגיעה למקום הקבוע שלי ליד המאפרה, מדליקה סיגריה, כאן אני יכולה להירגע.
מדהים, כאן מעולם לא הוטרדתי.
כל כך עצוב שזה מדהים אותי.
מישהו קורא בשמי, אני קופצת בבהלה, לא הספקתי עדיין לצאת מהבועה שלי.
שואל אם אני בסדר, “את נראית קצת….מזועזעת”
“כן, תודה…. אני בסדר היה לי איזה קטע לא נעים עכשיו”
אני מספרת לו.


לספר אין לי בעיה. אני לא עושה דברים שאתבייש בהם ולא מתביישת במה שאני עושה, בטח לא במה שעושים לי; ולמי שיראה בי אשמה בכך שיצאתי מהבית ממילא אין מקום אפילו ברשימת חברי לפייסבוק. הבעיה הפעם היא להסביר. לו, לעצמי. אחרי כל מה שעברתי בדרך, היום ובכל יום, השאלה שהוא לא שואל ובכל זאת אני מרגישה צורך לענות עליה – מה כבר קרה???
זה לא היה מפחיד כמו מונית, כשאני יכולה רק לקוות שהנהג הוא לא חלאה.
זה לא היה דוחה כמו לשמוע מה ההוא שפתח חלון במכונית ישמח לעשות לי בכוס.
לא משפיל כמו לשמוע שני ילדים חצופים בני 17 לכל היותר, צעירים ממני ב-13 שנה לעזאזל, מדברים על התחת שלי כי למרות שאני מבוגרת, חכמה, מנוסה, משכילה מהם הם גברים-ילדים ואני אישה-נקבה ולכן לא ראויה לשום סוג של כבוד מינימאלי מצידם.
זה היה…
חוסר אונים.
תחושת השליטה המזויפת נשארה על כנה כל עוד יכולתי להיאטם ולהתקדם.
עכשיו נזכרתי עד כמה אני חסרת אונים, עד כמה אני לא באמת יכולה “לשמור על עצמי”, עד כמה זה יכול להיות גרוע יותר מ”סתם” השפלות מגעילות.
יותר מהכל הזדעזעתי לנוכח ההבנה עד כמה השפלות, פחד, גועל הפכו להיות השגרה שלי, איך בשלוש השנים האחרונות נתתי לכל טינופת לפזר עוד כמה רסיסים מנשמתי המרוסקת בדרך בין הבית לאוניברסיטה.
“נתתי”, עוד פעם…
מה כבר יכולתי לעשות?
אה, להישאר בבית.
כן. לפעמים אני מעדיפה פשוט לא לצאת מהבית, לעבור את כל זה בשביל הרצאה שרק מזכירה לי כמה חסר תועלת תחום הלימודים שלי.
מחר בבוקר אני אקום בזמן, אתקלח, אתלבש, אתאפר, אסתרק, אתלבט אם לאסוף את השיער (פחות בלונד) או לפזר אותו (להתחבא מאחוריו), אנעל את הנעליים האדומות כי משום מה דווקא כשאני איתן מטרידים אותי פחות, אשתה כוס קפה בהמתנה לשעת היציאה המושלמת למינימום המתנה בתחנה.
אני תוהה אם אני שואבת מהנעליים האלה איזה ביטחון שמרתיע לפחות חלק מהחלאות שאוהבים להציק לחסרות הביטחון…
פתאום אני נזכרת שכשצבעתי את השיער באדום, סגול, אפילו חום משעמם הטרידו אותי פחות, לפחות נפטרתי אלה שמעדיפים בלונדיניות…
ובקיץ עם החצאיות הארוכות ממילא תמיד קר לי ויש איתי חולצה ארוכה, אז כשצריך אני יכולה להתחפש לספק-דוסית ולהרחיק את אלה שמטרידים רק חילוניות פרוצות בסקיני ועקבים…
פעם אמרתי שאני חייבת להיכנס להריון, אולי אז יעזבו אותי בשקט. לא ממש צחקתי.
מצד שני הבנתי שיש את אלה שדווקא אז מתעוררים.
טוב, אולי אחרי הריון אני סוף סוף אראה בת 30 והילדים החצופים יעזבו אותי בשקט.
אני רוצה להיות אמא. אני כל כך מקווה שלא יהיו לנו בנות. איך אפשר לשאת את המחשבה שעולם כזה מחכה בחוץ לילדה הקטנה שלך?
אין לי כוח לרוץ לתחנה כשכל היצורים האלה נועצים בי מבט.
אני אשאר היום בבית.
אני כל כך עייפה.


גלעד מבין כבר מזמן כי אני מספרת לו הכל, תמיד, כל הזמן, מקיאה הכל ושוכחת. קשה לו כמו לרוב הגברים לשמוע ולדעת שהוא לא יכול לפתור את הבעיה, אני יודעת. לי יותר קשה לחיות את זה, הוא יודע. הוא מבין למה אני מתקשרת אליו לפעמים כדי ש”ילווה אותי” בטלפון בדרך הביתה, למה הייתי לא שקטה לפני שיעור הנהיגה הראשון, לפני ראיון עבודה, לפני פגישה עם מרצה, למה אני לא מוכנה לפתוח את הדלת כשאני לבד בבית, גם לא למשלוח פרחים, גם לא לשכן. הוא מבין שלפעמים אני אשמח שיסיע אותי, ולפעמים אני רוצה לבד ומכבד את רצוני.
אני רוצה שיותר גברים יבינו כמו שהוא מבין, כי אני רוצה שיותר נשים יזכו לחיות עם גברים שמבינים. אני רוצה שיותר נשים יזכו להבנה ולתמיכה בלי שמץ של שיפוט לפחות בבית, שיוכלו להפסיק להתגונן, לנוח. אני רוצה שבבתים כאלה יגדל דור העתיד.

אני רוצה שגם אתה תבין, או לפחות תבין עד כמה אתה לא מבין – יש עולם שלם שם בחוץ שאתה לא מכיר, יש צורת חשיבה שכל אישה מורגלת בה ואתה לא מעלה על דעתך, יש מערכת שלמה של שיקולים שלא נדרשת להטריד את עצמך בהם מעולם.
תראה כמה העולם הזה מעוות.
אני רוצה להסביר לך מה הם עושים לי, ומוצאת את עצמי מסבירה את ההתנהגות שלי.
אני צריכה להסביר למה הזדעזעתי כשעמדתי בסיטואציה בה הכלים ה”רגילים” שלי לא התאימו, מה שמזעזע זו עצם העובדה שיש לי כלים רגילים להתמודדות עם הטרדות.
אני מנסה להסביר לך את השגרה היומיומית שלי, של רוב הנשים, במקום לדרוש הסבר לכך שזו המציאות שלנו.
אתה לא תוכל לחזות בתופעה אם נלך יחד ברחוב כי הם בזים לי עד כדי כך שהם חושבים שאני הרכוש של הגבר לצידי, אותו הם בהחלט מכבדים.
אני לא יכולה להראות לך, אז אני מנסה להסביר לך… כמו להסביר את הגלים למי שראה את הים רק בתמונות…
אתה מבין?
אתה מבין שזה לא משנה מה אני אלבש או אנעל,
באיזה צבע יהיה השיער שלי,
אם אסע באוטובוס או במונית?
אתה מבין כמה זה דפוק שאני בכלל חושבת מחשבות כאלה,
מצד שני כמה אני צריכה את אשליית השליטה,
מצד שלישי איך אני משלמת עליה בתחושת אשמה?
אני תמיד מציינת לטובה שבלימודים מעולם לא הוטרדתי, אתה מבין שמה שעבורי הוא החריג שראוי לציון מיוחד הוא כל המציאות שאתה מכיר?
אתה מבין שאת עיקר המציאות שלי אתה בכלל לא מכיר?
אתה מבין למה אתה לא יכול להבין איך הרגשתי כשדלת האוטובוס לא נפתחה, למה זה היה נורא כל כך, למה לא דרשתי יותר בתקיפות שיפתח את הדלת, למה לא סימנתי למאבטח?

אז אם אתה לא יכול להבין – פשוט תאמין לי.

נשלח על ידי דורית בן-שלום.

את התגובות לדיווח המקורי ניתן לקרוא כאן.